eilatgordinlevitan.com

Return to Volozhin Stories Menu

Return to Volozhin Home Page

Holocaust Survivors Reunited After 67 Years

For the first time since 1940, Moniek Garber of Glasgow, Scotland and Moshe Porat-Perelman of Kfar Saba, Israel spoke on the phone August 29, 2007 due to the efforts of Michael Tobias of Glasgow, Scotland, Joyce Field of West Lafayette, Indiana, USA and Eilat Gordin Levitan of Los Angeles, USA.

Garber and Porat, first cousins and best friends, grew up in Volozhyn, Belarus ( then Poland).   Separated during World War II, each believed the other had not survived the Holocaust. Garber was thought to have died in battle fighting the Germans at Monte Cassino, Italy, in 1944.   Garber has been in Israel three times searching for relatives, but never found any.
Porat  has been very active in the Volozhyn Committee in Israel. He is the head of the Volozhin society in Israel and did much to preserve the Jewish sites in Volozhin, Belarus.     Moshe Porat was a friend of Eilat' aunt, Bela Salitarnik Z"L. Bela intrduced Eilat and Moshe, since Eilat created a page for Volozhin, Moshe sent her some translations. Eilat submited Moshe's first translations to JewishGen's Yizkor Book Project, managed by Joyce Field. Moshe translated the yizkor book  for Volozhyn from Hebrew, Yiddish and Russian into English. http://www.jewishgen.org/Yizkor/volozhin/volozhin.html > 

Garber, a member of the Association of Jewish Refugees http://www.ajr.org.uk/, was planning to attend their September 2 meeting and in the evening of August 28, he contacted the speaker, Tobias, to give him some background on the Garber / Perelman families.    Tobias started to research the families on the JewishGen website, studied the translations from the Volozhyn Yizkor Book, and recognized the family connection.     Excited, he immediately emailed Field for contact information on Porat, but soon discovered that he  had moved.   Field recalled that Eilat was close to Porat and gave Tobias her phone number so he could get Porat's  new contact information.   Eilat managed to contact Porat's family for his new phone number.

Porat had moved from Tel Aviv to Kfar Saba. Early in the morning of August 29, the two cousins spoke to each other after 67 years of separation.   They hope to meet in Israel in November and Garber also plans to meet his other cousin, Sonia, Porat's sister, who lives in Paris.

The cousins are direct descendents of one of the most famous rabbinical families in modern times. They descend from Rabbi  Chaim of Volozhyn (the principal disciple of the Vilna Gaon) who founded the 'mother of  yeshivas'  (Torah study Institution) there in 1803.


Additional details and a chronology of events follow.  Photographs are also attached.

Moniek Garber – the War Years

•    He was arrested in March 1941 and sent to the Soviet Gulag camps.  He was sent to the Baltic White Sea Canal, but the Finns attacked in 1941 to regain their territory. They walked around the White Sea for a couple of months, all the way to a Gulag called Plesieck   (famous later for the first Sputnik launches).

•    He did not do heavy work. He was befriended by a geologist who ensured that Moniek did not have to go out to work as he was only 18.  His feet were badly frozen in any case from walking without shoes

•    He was released from the Gulag in January or February 1942.  They walked from the camp to the nearest station - about  a two-day walk..  They then travelled by open trains, scrounging for food. He was supposed to go to the Urals to work in the copper mines but he then learned that a Polish army was forming.

•    In that severe winter the Polish army first was stationed at the foot of the Ural mountains, which was the passageway between the Caspian Sea and the  Urals.   From there they went to Tashkent and  from there  over the Caspian to Teheran to the port of Pahlavi (named after the then Shah of Persia, but now called something different). They stayed some time in Persia , starving and looking skeletal.   From  there they stopped off in the desert for several weeks, near Baghdad.  Eventually they were taken by Sikh drivers to Palestine, where the Polish Army had their distribution / enrolment centre.

•    They were stationed somewhere near Tel Aviv.  There he met a Jewish driver and Moniek explained that he had a grandfather PERELMAN, Rabbi in Jericho. (According to Moshe Porat this Rabbi changed his name to MARGOLIS, Hebrew for "Pearls.") The driver said the Rabbi had died the previous year (1941).

•    Moniek was part of a group of the Polish army who were to head to the UK.  Their task was to transfer prisoners of war..  They went to Suez to pick up   Italian prisoners for transport to South Africa, where they dropped them off.  They spent a few months in Pietermaritzburg, South Africa [now KwaZulu Natal] .  Then they took on board German prisoners because the German prisoners had been disappearing among the Boers and were hard to trace and, therefore, they wanted to move them from South Africa to Canada. The journey to Halifax, Canada took several weeks.   They dropped off the German prisoners and took onboard a large number of American soldiers.  They sailed in convoy to Gourock, Scotland. This was still 1942 and Moniek was just 19 years old.

•    Because of Moniek's age, one of the officers arranged lessons for him and three others.  One of the others was a Polish soldier called DOMBROWSKI, who was descended from a famous Polish General  .   Another was a Jew called LAX, who went to Israel eventually.  Moniek joined a Polish unit in Dalkieth near Edinburgh—the First Reconnaissance Regiment armoured cars). All this time the officer gave lessons.   He was then  sent for eight months to Glasgow, staying in the Dalbeth convent at the top of  London Road, where he had more lessons there.  While there they were visited by a famous local politician called DOLAN.

•    He was still in Glasgow early in 1944.  From Glasgow he went for War training in the Yorkshire Moors in England.  He then went to Normandy, landing five days after the initial landings, as a tank gunner, a job he describes as horrible: hot, poor ventilation,   lots of smoke when the guns were reloaded. In winter 1944 they were on the Ems river (an estuary of the Rhine). 

•    He ended up in North-Western Germany, just south of Bremen, where he started meeting people from concentration camps.  Moniek had known how bad the War had been but he had not been aware of the scale of the atrocities.   The first  people he met were Polish girls from the Warsaw rising.  One of them,  a girl from a prominent family, had been operated on by Mengele. 

•     Unknown to Moniek at this time, while he was in North Western Germany in the Polish Army, his cousin Moniek PERELMAN was in North Eastern Germany in the Red army.
 Moshe Porat–Perelman – the War Years  

•    On 13 April 1940 Moshe (15), his sister Sonia (10) and mother Etl (43) were deported from Volozhyn. His father was in the Volozhyn NKVD prison (sharing a cell with Moniek Garber). He never saw his father again.   [NKVD = Narodny Komissariat Vnutrennikh Del , the Soviet Secret Police, a forerunner of the KGB.]

•    They were taken by horse-drawn cart to Horod'k train station where they boarded a freight car, travelling East for two weeks. Through the window grill and cracks in the gate they saw the rivers Dniepr and Volga and the towns Minsk, Smolensk, Kazan, the Ural mountains.   They travelled on the Trans Siberian Railway to Omsk and the Irtish river.  At Tatarskaya they turned south and saw people with Mongolian faces. Their destination was Pavlodar on the east bank of the Irtish river.   They were given a choice of working in gold mines, coal mines ,or on farms.  They choose farming. 

•    They travelled upstream on the Irtish river 100 km to Krasnokutsk and then a further 100km to Novotroitsk Sovhoz, their final destination, arriving 1 May 1940. They were housed in the camel's stables.   Sonia went to school, Etl worked in the vegetable fields, and Moshe worked in construction.  Eventually their house was ready, which they shared with two other families.  They corresponded with his grandmother in Moscow and his cousin Dania Garber in Stalinabad.

•    In the Spring of 1943 Moshe was mobilized into the work army – "Trud Armia."   He was sent back to Pavlodar and he worked on railroad construction between Stalinsk to Magnitogorsk in the Urals.  His section (the 8th) was constructing a railroad bridge over the Irtish river, transferring coal, steel rails, wood, and nails by hand.

•    The Polish Anders army was created and Polish Gulag prisoners were released. Many of the Volozhyners returned to Pavlodar, including his mother and Sonia.   Moshe was still working on the railroad. In the Spring of 1944 the bridge construction stopped and Moshe Perelman was transferred from Karaganda to Aksakarovka.  He befriended an official and got a clerk's job in the small Andreyevka station.   He used to transport sacks of bread from Aksakarovka to Andreyevka, travelling on the outside of the trains and throwing the sacks onto the platform. Then in the autumn of 1944 Moshe was mobilized into the Red Army.

•    Moshe made the long journey from Karaganda to Alma Ata, a large military training unit.   This journey is about 1000km as the crow flies, but by train they travelled 4000 km. From Karaganda north to Petropavlosk, then east to Novosibirsk, then south to Alma Ata.  After two months of training his squad was sent to escort a penal company to the front. The journey took a month, with little sleep or food. Through the Urals, the Volga, Ukraine, they crossed the Black Sea on a ship. From Odessa to Constanza, through Romania to Hotvan and from there to Slovakia.   The penal company was left with the 4th Ukrainian Front and Moshe and his squad returned to Alma Ata via Hotvan, Kishinev, Kiyev, Moscow and Kooybishev.  In Moscow he managed to see his grandmother Malka and aunt Fania.

•    In Alma Ata they trained for the battle front and in February 1945, were issued new equipment and travelled by train to a special destination on the 2nd Belarussian Front.   They passed Smolensk and Minsk to Lida. Moshe knew they would pass through Horod'k, the Volozhyn station, but the train did not stop.  At the next stop, Bogdanovo, the station for Vishnievo, he stopped at the station office and was told all the Jews of Volozhyn had been killed. The train eventually stopped in Eastern Prussia and they left the train because the bridge over the Wisla river near GrudziÄ…dz was down. 

•    They then travelled by foot, marching over Pomerania and Prussia, passing Chojnice on the old German-Polish border where the World War II had started. They crossed the Oder and after a long hard walk arrived in the Greyswald forest between Barth on the Baltic Sea and Rostock on the south.     They became part of an Infantry Unit, 2nd Belarussian Front. In June 1945 they moved east to Szczecin, then south to Silesia. They stayed in that vicinity until May 1946 when he was liberated from the army, leaving as a sergeant.

•    Moshe returned to Szczecin in Poland where his mother and Sonia had settled after they left Pavlodar. Some of his Malkin cousins had survived and were living in Palestine.   They urged Moshe and his family to join them.  Moshe decided to go, heading first for France.  Moshe travelled to Berlin and then he crossed from the Soviet zone into the British zone. A few days later he crossed into the American zone. >From there to Munich, and   then Landsberg.  A few months later he crossed into the French zone. He arrived in Reutlingen and with the help of Yuta Plavner, he was given identity papers as an officer in UNRA (United Nations Relief and Rehabilitation Administration). He crossed the French border and arrived in Metz.

•    Moshe lived in France for 21 months until June 1948.  He went to the ORT school. His mother and sister joined him in July 1947. He made aliya to Israel on 11 June 1948 on the ship Altalena, arriving 20 June 1948.

•    Moshe served in the Israeli army, participating in operations "Nizana" and "Eylat".      His war came to an end in 1949. 

Moshe Porat wrote the story of M. Garbers father;

     www.eilatgordinlevitan.com/ volozhin/vol_pages/stories_yani.html - 8k -

if you scroll down www.jewishgen.org/yizkor/volozhin/vol490.html

Here is what he wrote about is cousin; Monia, Yani's younger son, carried out a prank during the Russians' rule. He tore Stalin's mustache from a wall journal at the Volozhin high school. The Soviet NKVD did not like such pranks. Monia Garber was arrested in March 1941 and was sent to the Soviet Gulag camps. After the Stalin-Sikorski agreement in 1942, he joined the Polish Anders army. With this army he reached Israel via Teheran. He could not remain in the Land and was obliged to go to Italy with his Polish unit.

Monia (Moshe) Garber was killed in the Monte Cassino battle against the Germans as a soldier of the Polish army
**************************************************************************************************************************************************************************

Michael Tobias and the Association of Jewish Refugees (AJR)

•    Michael Tobias is Vice President, Programming, of JewishGen, Inc, < http://www.jewishgen.org>, and lives in Glasgow, Scotland.

•    In March 2007 he was asked to give a talk at the Northern Group meeting of the AJR (Association of Jewish Refugees < http://www.ajr.org.uk/>. Michael's presentation was about how he had used the JewishGen website to research two families and eventually enable a young couple to get married in an orthodox synagogue in London.   The presentation was well-received and Michael was asked to return on September 2nd to demonstrate the JewishGen website.  He asked those attending to contact him beforehand if they had any particular research interests or families they wanted to try to trace.

•    On Tuesday, 28 August 2007, at around 7pm Michael was called by Moniek Garber, who lives a few miles away.   They had met briefly at the previous AJR meeting.  Moniek wanted to talk about his family from Volozhyn who had an interesting history, being descended from the famous Volozyner Rabbis and associated with the Gaon of Vilna.   Michael began to check the JewishGen website but found little about the families in the various searchable databases on the site.  No other researchers appeared to be working on the families. 

•    He then turned his attention to the town of Volozhyn and found that about half of the Yizkor Book on Volozhyn   (memorial book of destroyed communities) had been translated for JewishGen by its coordinator/translator Moshe Porat.  He found the genealogy of the Garber and Perelman families, articles about Moniek Garber's family (including photographs of his family), and realized that Moshe Porat was the same man as Moshe Perelman, Moniek Garber's cousin. Moshe Porat-Perelman had visited Volozhyn in 1998 and was still writing in 2001.   He had done no further translations since.

•    Michael broke the news to Moniek Garber and said he was going to try to trace his cousin.   Michael then contacted his colleague Joyce Field, JewishGen Vice President, Data Acquisition, who is in overall charge of the JewishGen Yizkor Book Project, and lives in West Lafayette, Indiana, USA .  Joyce had an email address and postal address for Moshe Porat but had not heard from him for some time.  The addresses were out of date.  Michael found other references to Moshe Porat on the Internet, including postings he had made on other Holocaust-related sites in 2002, then 2003, 2004, 2005, and finally in September 2006.   Many of those postings were on sites maintained by Eilat Gordin Levitan.  Joyce Field knew Eilat from the Yizkor Book Project and gave Michael her telephone number and email address.

•    Around 1:30am UK time Michael called Eilat in California and explained the situation.   She was thrilled as she knew Moshe Porat well and knew the story of his Perelman and Garber families and of Moniek Garber, who had supposedly died in battle in Italy.  She had not spoken with Moshe Porat for a few months.   She was sure she could contact him, through family in the USA or her cousins in Israel.

•    At 5:50 am UK time Michael received an email from Eilat saying she had spoken with Moshe Porat's 14 year-old granddaughter.   Moshe was alive and well and living in Kfar Saba, having moved from Tel-Aviv to be closer to his family.

•    At 8:00 am UK time Michael called Moshe Porat-Perelman and confirmed the news.   He gave him Moniek Garber's postal address and telephone number.  He then called Moniek Garber and gave him Moshe Porat-Perelman's details.  Later that morning the two cousins spoke for the first time in 67 years.


************************************************************************************************************

Your work  on the internet is bringing more connections:

The grandson of Dania Garber's (the pianist) discovered our existence and sent us a lot of information from Russia. My father's sister ( Fania Rabinovich) was a prominent chemist, member of the Moscow academy of science. Her son ( Valentine Retish) emigrated to Canada in 1994, where he worked as a journalist in a Russian Journal "Our Russia", created a site with many articles, some of them regarding our family. Fania  and Eli (my father's younger sister and brother), fled from Volozhin at the time it was under the Polish regime Fania in 1919, Eli-in 1925, They were smuggled into the Soviet Union. I translated their story to Hebrew ( from Russian) and edited the Perelmans story "VOLOZHIN - MOSKWA".

Moshe

Valentin Isaakovich Rabinovich - Valentin Rich

http://www.pseudology.org/Rabinovich__VI/index.htma

- Moscow- Volozhin

וולוז'ין – מוסקבה

מתולדותיה של משפחת פרלמן – יצחייקין

במאה העשרים

ערך: סבא מכפר סבא - אוקטובר 2008

בית הרב

בית זה (מתוך ספר וולוז'ין- צילום 1935) ירשה סבתה מלכה, נינתו של ר' איצלה וולוז'ינר . הבית נשרף ע"י הגרמנים. בתוך קירות האבן ששרדו הקימו הסובייטים חנות כל-בו - "אוניברמג".

בבית זה נולד אביה של סבתא - סבא רבא יוסף, נולדה בו סבתא מלכה וארבעת ילדיה, דינה, יוסף, פאניה ואלי; וכן בניה של דינה גרבר, דניה (הפסנתרן) ומוניה (מצבא אנדרס).

ת ו כ ן

משפחת פרלמן- יצחייקין , תרשים שורשים 1 סבא משה

הקדמה – משפחת פרלמן מאחורי מסך הברזל 2 סבא משה

הגנים של סבא מוישה 4 ריץ'

משפחת פרלמן בתחילת המאה העשרים 8 אושר מלכין

בבושקה מלכה, שנות השלושים 9 סבא משה

הרוסים חוזרים 12 סבא משה

מוניק גרבר חי 14 מיכאל טוביאס

מאמה – אימא פאניה 17 ריץ'

יום אחד במוסקבה -1945 26 סבא משה

ליושנקה 27 ריץ'

דוד אלי 30 ריץ'

Forward by Moshe Porat Perlman

a large part of the Perlman family The day we left the Soviet Union we lost all touch with

.years before we found any information about them sixty It took more then 1946it was in

הקדמה

משפחת פרלמן מאחורי מסך הברזל

מיום עזיבתנו את בריה"מ בשנת 1946, אבד לנו הקשר עם חלק גדול של משפחת פרלמן. היא נשארה מעבר למסך הברזל.

באוגוסט 2007 חידשנו את הקשר עם מוניק גרבר, בן אחותו של אבי. מוניק אומנם לא הוסתר על ידי המסך הסובייטי הכבד. הסתיר אותו פרגוד סקוטי.

כשנה אחרי גילויו של מוניק גרבר, קיבלתי דואר אלקטרוני. כותב אדם בשם ייבגני גרבר, נכדו של דניאל (דאניה) יקובלביץ' גרבר בשפה הרוסית, ובאותיות לטיניות:

שלום משה!

כותב לך ז'ניה (ייבגני) גרבר, נכדו של דניאל יקובלביץ' גרבר ונינו של יאני גרבר. אני מתעניין מאוד בהיסטוריה של משפחתי. ברצוני להודות לך עבור הכתבות, הרי רק קברו של סבי זה כל מה שהיה לי עד קריאתן. תודה רבה לך. אם יש לך שאלות על גורלו של הסבא שלי כתוב לי לכתובת זאת . gamma@vtsnet.ru או ל- garber@ya.ru

עניתי לו באי-מייל. שאלתי שאלות על דניה. שלחתי לו את מה שידעתי על משפחת גרבר ז'ניה שלח לי שני מאמרים "אמא –פאניה" ו"דוד אליה", המהווים ביוגרפיות של האחות והאח של אבא שלי, שניהם ברחו מפולין לרוסיה, עם שניהם נותק הקשר ולא שמענו מהם דבר משנת 1946 ועד היום.

הביוגרפיות נכתבו ופורסמו בשפה הרוסית באתר אינטרנט על ידי וולנטין רבינוביץ' (ריץ'), בנה של פאניה (אחותו של אבא שלי). הוא היגר ב-1994 לטורונטו קנדה, שם המשיך לכתוב מאמרים בעיתון בשפה הרוסית "רוסייה שלנו". היודע לקרוא ולהבין את השפה מוזמן להיכנס לאתר:

http://www.pseudology.org/Rabinovich__VI/index.htm

באתר של ריץ" מופיעים מאמרים רבים (לא אובייקטיביים, לפי קביעתו של המחבר) מקובצים תחת השם "אני-אנציקלופדיה".

מאמרים אחדים מתוך הרשימה ובה סיפורים הקשורים במשפחתו של ריץ' תרגמתי מרוסית ומגיש לקריאתכם. קחו בחשבון שברוסיה הורגלו אנשי העט על ידי הצנזור החמור לכתוב לאו דווקא את מה שהיה אלא את מה שצריך, או יכול היה להיות. וולנטין ריץ' (רבינוביץ') הינו חניך מלא של המשטר הסובייטי הוא גדל בבית של קומוניסטים אדוקים, כך שמשהו נדבק לו.

בכתיבה שלו ישנם אי דיוקים מסוימים, אותם גיליתי בוודאות. על אחדים מהם הצבעתי בגוף התרגום. הסימן להתערבותי הם סוגריים צורתיים{א,ב,ג,ד,ה}.

לאיזון הדעות והעובדות המתוארות כאן, הוכנסו לצידן מאמרים שכתבו אנשים שונים על אותו נושא (ריץ', אושר מלכין, סבא משה, ז'ניה גרבר.)

הגנים גורמי תורשה של סבא

מתוך ה"אני אנציקלופדיה"

מאת וולנטין איסאקוביץ' רבינוביץ' – ריץ'

משפחתי החילונית: גדלתי במשפחת אפיקורסים. אמי, וגם אבי לא האמינו באלוהים. למה אבא לא האמין, אינני יודע – אמא שלו – פרומה – הייתה לא סתם מאמינה, היא הייתה אדוקה מאוד. ואילו חוסר האמונה של אמי נבע ממדע הגיאומטריה הרב ממדית, שבו הייתה מומחית בעלת שם עולמי.

בחלל התלת ממדי הרגיל, אלוהים לא קיים, זאת עובדה שקופה, היא הייתה אומרת, והמדידה הרביעית, שכך קוראים לה, איננה ריאלית, היא קיימת רק במחשבה מתעמקת. אבל, לדעתי, היא הפסיקה להאמין באלוהים עוד לפני שהכירה אפילו את הגיאומטריה הרגילה האאוקלידית, בה מכנסי פיתגורס שווים מכל הצדדים.

העניין הוא בכך, שבאלוהים לא האמין גם אביה מויסיי (מוישה) גסיליביץ' פרלמן. ולא סתם לא האמין, בשקט, מחזיק אצבע משולשת בכיס, לא, מוישה פרלמן לא האמין בקול, בפומבי. בעיירת מולדתו הביילורוסית וולוז'ין הוא היה היהודי היחידי שמאס בבית הכנסת, ולכן הוחרם על ידי אביו מולידו.{הערה של סבא מכפר סבא: סבא מוישה נולד וגדל בעיירה ווישניבו, לשם הגיעה משפחתו של אביו מטלסאו, היא טילזיט הליטאית. אבא שלו, יהושע- השל, היה רבה של העיירה, בתחילת שנות העשרים עלה לארץ ישראל, שינה שמו למרגלית ונבחר לרב ברחובות }.

בילדותו, נבאו למוישה הקטן עתיד גדול. תלמיד ראשון בחדר, אהבו אותו לא רק בחוג הצר של משפחתו כי אם גם בחוגים רחבים של מכרים. ובתוכם גם במשפחת רסקין {השם רסקין לא היה ואיננו ידוע בוולוז'ין בכלל ובמשפחת סבאתי מלכה פרלמן לבית יצחייקין. בפרט}, ברשותה נמצא אחד מארבעת בתי האבן בוולוז'ין, שהוקם, לפי האגדה, על ידי הנסיך גדימין עבור הרבי החכם שהגיע לליטא מסקסוניה.

באשר לגדימין, אמינות הסיפור חלשה. בכל זאת המאה העשרים – ממלחמות פיאודליות וגם ממבצרי אותם הזמנים לא נשארו אבן על אבן. בכל ליטא נשארה רק מצודה אחת, בטרוק. במה גרועה אגדה זאת מאגדות יותר ידועות? על גבריאל הקדוש? על המלך ארתור? ואולי על אביר הרבולוציה, פליקס הברזל (דירז'ינסקי) וידיו "הטהורות"?

כאן חשוב דבר שונה. בניה המבוגרים יותר של משפחת רסקין {?} היו תמיד למדנים, מומחים בתורה, בתלמוד ובספר הזוהר. שניים מהם צוינו בדרגת גאונים באנציקלופדיה היהודית שפורסמה באודסה. ישיבת וולוז'ין אותה הקימו הייתה מפורסמת בכל קהילות היהודים של מזרח אירופה.

הנישואים: אבל נחזור לילד הפיקח מוישה פרלמן, שמצא חן בעיני אותה משפחה מכובדת. הם חיבבו אותו עד כדי כך, שעם התבגרותו, הסכימו לתת לו לאישה את בתם ויורשתם היחידה, את מריה היפהפייה.

את העובדה שהיא הייתה יפה אני יכול לאמת, כיוון שהחל מפברואר 1941, כאשר ראיתי לראשונה את בבושקה מריה יוסיפובנה וגילה לא היה מתחת לשישים, פניה הלבנים עם סומק ורדרד נשארו חלקים ונקיים כמו של אם צעירה, שרק הולידה את ראשון ילדיה. בשערה השחור לא נמצאה אפילו פיסת קרחת מינימאלית ואף לא שערת שיבה אחת. ועיניה השחורות עם גוון של זהב קרנו בזוהר צעיר {טעות: אני זוכר את סבתא מלפני המלחמה (שנות השלושים) היא הייתה אומנם יפה, אבל כולה שיבה}

ומתקבל על הדעת, שכאשר מויסיי פרלמן הצעיר הצליח לקבל אוצר שכזה, ועוד בית חומה כתוספת – עם דיירים למעלה ועם חנות למטה, מעיד על כך שעד לרגעי החתונה, היה שמו הטוב ללא פגם כלשהו.

וכזה הוא נשאר עד לשנת 1905, כאשר באימפריה הרוסית פרצה, אפידמיה בלתי רגילה של מהפכות. אומנם, עד לוולוז'ין עצמה היא לא הגיעה, אבל בוורשה הלא רחוקה ובווילנה הקרובה התרחשו אי סדרים רבים. וכעבור זמן, כשהרשויות הנהיגו סדר והחלו ללכוד את היזמים, רבים מהם ברחו מהערים. בקיצור, שניים מהסטודנטים הבורחים מצאו מקלט בבית החומה. המהפכנים הצעירים בילו בו חצי שנה, ומתוך רחשי תודה לבעלים עבור האירוח, לימדו את הילדים של משה שירי התקוממות פולנים ורוסיים, את השפה הרוסית, מתמטיקה ו... אתיאיזם.

אבי המשפחה הרגיש, הושפע מסיפורי הפלאים האמיצים. הוא הפסיק לבקר בבית הכנסת ולשמור על השבת. וכאשר האורחים הצעירים התפזרו לבתיהם, נעלם גם הוא איתם.

הבריחה: לשווא, חיפשו קרובי המשפחה את עקבותיו של הבורח הבוגדני בכל הסביבה, במינסק, מולודצ'נו, ווילנה ואפילו בוורשה. וכעבור שלושה חודשים לקח רבי יוסף הנכבד את בתו האומללה, בחודש השישי להריונה ונסע איתה לבירת האימפריה, לבן דודו, דרך אגב, גם שמו יוסף.

יוסף רסקין הפטרבורגי לא הלך בדרך הלמדנות של רבי יוסף הוולוז'ינאי, אלא בדרך המסחרית. הוא עלה לדרג גבוה בבירת רוסייה, עסק בסלילת מסילות ברזל, היה לו בנק משלו וחברת ביטוח. ואשר לכספים, היו לו אין ספור.

{הערה: - בוולוז'ין לא ידענו דבר על הקרוב המיליונר הפטרבורגי} .

לפי סיפורי אמא, אני מתאר לי את פגישתם של שני היוסיפים בערך ככה:

-- אלוהים הרואה. – אמר רבי יוסף מוולוז'ין ליוסף מפטרבורג, אלוהים רואה, עשינו כל שיכולנו כדי למצוא אותו. ואנו לא קיפחנו את בנו של רבי פרלמן. נתנו לו את היקר ביותר שהיה לנו – את בתנו היחידה, בת ללא כל פגם, לא בגופה ולא בנשמתה. נתנו לה גם נדוניה, בה אפשר לפרנס משפחה. כבר לא לדבר על ייחוסה שירד מרבני וולוז'ין, ראשי ישיבת וולוז'ין המפוארת ומייסדיה. בתנו העניקה לו שלושה יורשים, ובעוד חודשיים, עיניך הרואות, היא תביא לעולם ילד רביעי.ואם ירצה השם ,וייוולד בן, מי ישא אותו לבית המדרש לברית מילה ?

-- אל תיקח ללב, יוסי, - ענה יוסף הפטרבורגי, - החתן שלך לא מחט והאימפריה הרוסית איננה ערימת חציר. אנחנו נמצא פתרון. אתם, בינתיים, תנוחו מהדרך, אני אחזור במהרה.

הוא התקשט במקינטוש האנגלי, עם צווארון ירוק מזמש. חבש מגבעת רחבה, קרא למזכיר ונסע לגנרל-גוברנטור של פטרבורג, אותו הכיר מקרוב.

בזמן האחרון התמעט מספר הבורחים ברוסיה ובנוסף לכך הופעל בה הטלגרף . כעבור חודשיים, נחשף החתן הבורח בעיר סאמארה, בה הופעלה לאחרונה החשמלית הראשונה באזור הוולגה.

יש לציין שבתקופת הדיליז'נסים והמרכבות, רכבת המונעת בחשמל בלתי נראה, נחשבה לפלא יותר גדול מאשר ספינה קוסמית בזמנים שלנו בו הורגלנו לכל סוגי המנועים.

מסיבה זאת נמצא סבי, דידושקה מויסיי פרלמן מוולוז'ין הנידחת, האבודה ביערות ביילרוסייה , לא במקום אחר אלא בחשמלית בעיר סאמארה, בתפקיד של קונדוקטור. לבוש מדים עם כפתורי זהב, כובע עם פסים צבעוניים. תרמיל עור ענקי, וכרטיסים בכל הצבעים. לרשותו נמתח חבל לכל אורך הקרון, בו משך הקונדוקטור כשאותת לתזוזה או לעצירה.

ובאיזו גאווה היה מכריז הקונדוקטור מויסיי פרלמן בקולו הצלול את שמות תחנות העצירה של העיר סאמארה.

החזרת הנמלט: שוטר הביא את סבא מוייסיי לפטרבורג והציבו לפני ראש שבט הרסקינים {?}. אי אפשר לומר שהבורח נתקף בפחד, אבל היה מאוכזב וכועס. ולכן כבר בפתח הכריז:

-- אני, בחנות לא אשב!

-- ולא צריך, - אמר ראש השבט, שבעצמו ברח לפני 30 שנה מוולוז'ין, - הזמנתי אותך מוייסיי, כדי להציע לך תעסוקה המתאימה לשכל שלך.

-- זה נקרא "להזמין"?

הבורח התחייך, בהצביעו על שומר החוק המשופם עם חרב לצידו, שניצב ליד הדלת.

-- בטח – הזמנתי, ומה חשבת? – ענה ללא צל של חיוך הזקן המכובד, ותוך כדי ליווי השוטר עם שטר לחוץ בין אצבעותיו, המשיך:

-- תשרת בחברת ביטוח מאש. תהיה סוכן הביטוח של חברתי. עבודה לא פשוטה. לא לפי כישוריו של כל אחד, כמו בחשמלית. צריך לדעת לדבר עם כל בן אדם. שישה ימים בדרך, לשבת הביתה. השבת – יום קדוש, וגם הבית – קדוש.

ככה זה היה או אחרת, מי יספר עכשיו? אבל ידוע שאחרי הפגישה עם יוסף רסקין {?} מפטרבורג ועד לסוף חייו, עמל סבא מוייסיי בתור סוכן ביטוח. היה בנסיעות בכל שטחי אזור ווילנה, עזר לניזוקים משריפות, היה מיודד עם גויים.

ועם התבגרותה של בתו הקטנה פאניצ'קה, הוא סייע לה להינתק מהבוץ של וולוז'ין. את הופעתי בעולם זה, סבא מוייסיי לא זכה לראות. במקום כלשהו, בדרך, חלה בדלקת ריאות ונאסף עם אבותיו.

אני בדרך כלל דומה לוולוז'ינאי אחר, ייתכן שליוסיף מוולוז'ין, לסבא רבא מצד אמי. יותר מכל, אני אוהב ספרים ואולמות שקטים של ספריות, ערים קטנות.

מדי פעם מתעוררים בי הגנים של סבא מוייסיי. קורעים אותי ממקום מושבי, קודם את הנשמה ואחר כך את הגוף. בפעם האחרונה זה קרה ב-1994, כאשר נפרדתי מהגדות של נהר מוסקבה, ועברתי את האוקיאנוס האטלנטי כדי להשתכן לחופיו של אגם אונטריו.

תוספת של משה הסבא מכפר סבא:

הסיפור של ריץ' עורר בי נשכחות: גם אני וגם ספי ברחנו, הברזנו: רשמנו את ספי בכיתה ו' של בית הספר העממי (תל נורדאו) ללימודי אנגלית אצל מורה פרטי. פעם בשבוע היה נוסע לדרום העיר לקבל את שעורו. יום אחד קיבלנו טלפון מהמורה: למה ספי לא מגיע? מה זאת אומרת, הוא עכשיו בשיעור.

מסתבר שלילד נמאס המורה והשיעור שלו, הוא אומנם נסע מדי שבוע באוטובוס, אבל את הזמן היה מבלה...על ספסל בשדרות רוטשילד.

גם אני בילדותי הברזתי לא פעם מהכיתה בבית הספר תרבות בוולוז'ין. ובאוצר זיכרונותיי אני שומר את השיר "הברזה", אותו כתבתי ב-1938.

מבריזים

האם עבור כל ידע, ספסל תחבוש

ובהזיה, שיעור תחרוש

הלא תצוץ המחשבה, שלא דרוש לך מדע,

שבמקום לימודי שממה- בריחה תבחר להנאה

על אופניים לעלות, לדהור לאן ניתן לצפות

על כביש ישר, בשביל שדות, חזק ללחוץ על הדוושות

ולהגיע לחורשה, בה ציפורים שירים שרים,

בה הנהר משיט גלים, בה אין מורים אין לימודים

בה דרור, בה חופש ומנוחה - מתנת אלים ההברזה

דצמבר-1938, וולוז'ין

משפחת פרלמן

בשני העשורים הראשנים של המאה העשרים

מאת אושר מלכין,

כתוב באידיש, 1970, עמ' 327 בספר יזכור לוולוז'ין.

אושר, אחיה של אטיה, היה חבר ילדות של יוסף פרלמן והכיר היטב את המשפחה.

תרגם: מוניה פרלמן

משפחת פרלמן השתייכה לחוג האינטליגנציה בוולוז'ין. אביו של מוישה פרלמן היה בנו של ר' יהושע פרלמן רבה של העיירה ווישניבו {הפרלמנים הגיעו לווישניבו בשלהי המאה הי"ט מטילזיט, עיירה ליטאית בקרבת קלייפדה לחוף הים הבלטי-לפי נתוני מפקד ממשלתי}.משה נשא לאישה את מלכה יצחקין, שמשכה את ייחוסה מרבי חיים וולוז'ינער, מייסד ישיבת וולוז'ין הנודעת וראשה. מלכה הייתה אישה יפה, עדינה ותרבותית .

אביו של משה פרלמן עזב את ווישניבו ועלה ארצה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. כאן הוא שינה את שמו למרגלית והיה לרבה של רחובות.

כל הפרלמנים היו מוכשרים ומלומדים. שתי הבנות, שהצעירה בהן קיבלה קתדרה באוניברסיטת מוסקבה, לא נפרדו מעולם מספרי הרוסית. באותה עת היו יהודי וולוז'ין מקבלים מוורשה את עיתוני האידיש "היינט" ו"מומענט". רוסית קראו לעתים רחוקות. מוישה פרלמן קיבל בקביעות ממוסקבה את העיתון הרוסי "המילה הרוסית".

בית החומה של פרלמן נבנה במאה ה- 19 . גרף טישקביץ', הנסיך הפולני של וולוז'ין, הקים את הבית לפי סגנון האדריכלות של ארמונותיו (בלוודר) והעניק אותו כמתנה לרבנים, מקימי הישיבה של וולוז'ין, אותם העריך ביותר. הבית עבר בירושה למלכה פרלמן.

למטה, בצד האחורי היו דירות. לצד כיכר השוק, בחזית, הייתה שורה של חנויות. אליהם היו עולים במספר מדרגות רחבות. מעל לקומה זאת נבנתה עוד קומה, בה התגוררה משפחת פרלמן. מחזיתה יצאה לכיוון השוק מרפסת רחבה, המרפסת היחידה בוולוז'ין. מצד שמאל הובילו מדרגות אחדות לחנות היינות. על אצטבאות היו מוצגים בקבוקים מכל הצבעים. ליד הקיר האחורי עמד שולחן המכירות. על הכיסא לידו ישבה, בדרך כלל, בתם הבכורה של הזוג פרלמן, חיה דינה, מתעמקת בקריאה של רומן רוסי. כאשר קראה, היא לא ידעה מה קורה סביבה, אפשר היה להוציא מהחנות את כל היין.

מן החנות הובילו מדרגות למרתף שני ושלישי, עמוק מתחת לקרקע. שם מזגו את היין מחביות לבקבוקים.

משה פרלמן עסק גם כסוכן של חברת ביטוח. ידיו היו מלאות עבודה בשטח זה. כל הבתים בוולוז'ין וסביבתה היו בנויים עץ ולעתים מזומנות פרצו שריפות. את הזמן ציינו לפי השריפות: "פלוני נולד לפני השריפה הראשונה" , פלונית התחתנה אחרי השריפה השנייה".

סבתא (באבושקה) מלכה

שנות השלושים של המאה ה-XX

מאת: משה, הסבא מכפר סבא

ביתה של סבתא, עמד באמצע הצלע הצפונית של השוק. גרף טישקביץ, הבעלים של אדמות העיירה וסביבותיה, בנה אותו לפי מתכונת (בלוודר) של ארמונותיו והעניקו למקימי ישיבת וולוז'ין וראשיה, אותם העריך מאוד.

סבתא התאלמנה בעודה צעירה מבעלה משה והתגוררה בבית החומה יחד עם בתה חיה דינה, אחות אבי, בעלה יאני גרבר, ושני בניהם, דניה ומוניה (משה).

עם כיוון השעון: סבתה מלכה, סוניצ'קה,

מוניה-הקטן, דניה, מוניה-הגדול.

החדרים בו היו ענקיים, והיוו בעיה רצינית ביותר לחימום בחורף. בחזית האחורית הצפונית, היו חלונות גבוהים, המשקיפים על הישיבה ועל בית הכנסת. בחדר השנה של הורי מוניק הרשימו אותי הספרים ובמיוחד המילונים בשפות זרות של דודה חי-דינה. הבית היה ממוקם על מדרון, המעבר לצידו השני בגרם מדרגות צר ותלול, הוביל למרתפים, (באחד מהם שכן קן בית"ר) ולחצר. שם עבר שביל ומדרכה לבית הכנסת ולישיבה שעמדו נמוך יותר. במרתפים אכסן בזמנו סבי משה יינות, בהם סחר. הכול היה בבית גדול מידות, החלונות, מהם ראו את הישיבה, הדלתות, גובה התקרה, המטבח, במילה אחת בית גדול לפי מידות העיירה.

דניה חב את חיו לפסנתר. הרוסים, לאחר בואם, הפעילו את השוט והגזר. דניה קיבל את הגזר. השלטון הסובייטי הזמין אותו לסיבוב קונצרטים בערי בלרוס. הוא נשאר שם ללמד מוסיקה. התחתן בבוברויסק ושרד את השואה. בהיותי בצבא האדום התכתבנו. כתבתי לו לדואר שמור poste restante בסטלינאבד – בירת קירגיסטאן.

מוניה גרבר, בן דודי היה גדול ממני בשנתיים, ילד גבוה, אספן בולים, בנה במו ידיו רדיו גביש שקלט תחנות והשמיע מוסיקה. לרוב תושבי וולוז'ין היו שמות לוואי "צונמניש". אותו כינו "מוניה דער גרייסער" (הגדול) לעומת "מוניה דער קליינער" (הקטן), שם שהודבק לי. מוניה הגדול היה תינוק יפהפה. סבתה סיפרה, שבעת כניסת הפולנים לעיירה טיילה איתו המטפלת, אבדוטיה מפוניז'ה. אחד הקצינים יצא מהשורה, תפס מידיה את התינוק, נישק אותו נשיקות חמות. ולא הפסיק לחבק אותו. היא נבהלה מאוד, אבדוטיה המטפלת ונשמה לרווחה כאשר מוניטשקה הקרסבצ'יק הוחזר לידיה.

מוניה (הגדול) נענש בשוט. הוא קשקש על תמונת סטלין (עיוות את השפם). בגלל מעשהו "הנפשע" נאסר ונשלח לגולג. לפי ההסכם שנערך ב-1942 בין הרוסים לפולנים (סיקורסקי), שוחרר והצטרף לצבא אנדרס הפולני. הגיע עם הפולנים לארץ ישראל וכפי שסופר מאז תום מלחמת העולם השנייה, הוא הלך איתם לאיטליה, שם נפל בקרב מונטה-קסינו. באזכרות לעיירה הספדנו אותו מדי שנה.

סבתא הייתה אישה יפה, אצילית, כולה שיבה מגיל צעיר. לצידה גרה משפחת בתה, נכנסתי לבית לעיתים קרובות, לקבל מאפה טעים, או סתם לשהות במחיצתם של בני דודי הגדולים. בסלון עמד פסנתר. דניה למד לנגן. וידועה הטרוניה של סבתא מלכה: "המורה מכוסה כבר כולה בזהב, ודניה ממשיך ועדיין מנגן את הסולמות".

יאניע גרבר- בעלה של חי-דינה

עם כניסת הגרמנים מונה יאני ליושב ראש היודנראט בוולוז'ין. ב-28 באוקטובר 1941 הוא נדרש להציב לעבודה 200 יהודים. כשנכח לדעת שהאנשים הובאו להשמדה, הוא וויתר על זכותו לצאת בחיים וצעד מרצונו למותו. הייתה זאת השחיטה ההמונית הראשונה בוולוז'ין במגרש הספורט.

דינה נפטרה על שולחן הניתוחים בעת השלטון הפולני - 1932

כאשר סוניצ'קה חלתה במחלת ילדים, העבירו אותי לגור אצל סבתא.

בבית הזה ישב אבא שבעה במות אחותו דינה, שנפטרה תוך כדי ניתוח אפנדיציט. לפני ההלוויה השכיבו את הגווייה מכוסה שחורים על ריצפת החדר הגדול, החלונות והמראות כוסו בבדים. כל העיירה השתתפה בהלוויית האישה הצעירה. הלוויה יהודית בלי פרחים, עם קריעות בגד ותפילות שלוש פעמים ביום בבית סבתא בכל שבעת ימי האבל. אבא התגורר בכל ימות החודש הראשון בבית הגדול, בלי לגלח את הזקן. הוא לא היה אדוק, הלכנו לבית הכנסת בימים טובים ונוראים בלבד. בבית המדרש היה שמור לנו מקום בכותל המזרח (דרומית לארון הקודש). המקום הועבר לו על ידי סבא הירש מלכין, אביה של אמי. ליאני גרבר היה שמור מקומו של סבא מוישה פרלמן, המנוח, ליד קיר מזרח מצדו הצפוני של ארון הקודש וגם הם נהגו לבקר בו רק בימי חג. בשני הבתים נשמרה הכשרות בקפדנות, הן בימי חול והן בפסח. אבל את סדר פסח ערך אבא רק בלילה הראשון ולא בשני הלילות, כמקובל בגולה, וגם הראשון נערך עד לקניידלך בלבד. כך נהגו גם בבית סבתא מלכה, אבל מכאן לאפיקורסות הדרך ארוכה...(ראה את הסיפורת של ריץ').

אחים ואחיות, פרלמן -מלכין

משמאל לימין

עומדים:

יוסף פרלמן ואחיו אלי

יושבות:

אטיה פרלמן (סבתא אטיה),

דינה גרבר, אחותו של אבי,

זינה מלכין, אחות אימי.

צילום

משנות העשרים המוקדמות

הפרלמנים כונו "די מאייער קעפלעך" (ראשי חומה), כנראה בגלל בית האבן בו הם גרו. אבל גם בגלל למדנותם. אנשים רציניים היו, למדו הרבה, קראו בלי סוף.

דינה הייתה משכילה, תמיד עם ספר בידה. לבעלה יאני, יליד אוקראינה הייתה שמיעה אבסולוטית. הוא ידע טוב מאוד לשיר, במיוחד לגוון את שירת המקהלה, ב"קול" נוסף.

הרוסים בוולוז'ין 1939 – 1941

משה – הסבא מכפר סבא

שנת 38 הייתה שנת מינכן, בה העניקו בוועידת אוויין מנהיגי אירופה להיטלר את הזכות להתחיל את מלחמת הדמים ולהשמיד את יהודי אירופה. הייתה חסרה לו רק הסכמתה של רוסיה. ב1939 היטלר השיג אותה. ב-27 לאוגוסט ביקר ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני במוסקבה, שם נחתם ההסכם המביש, ריבנטרופ – מולוטוב, על חלוקתה הרביעית של פולין.

3 ימים לאחר מכן ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגייסות הגרמנים לפולין והכניעו אותה במלחמת בזק. ב-17 בספטמבר הצטרפו הרוסים וקיבלו את המתת שלהם, הם "שחררו" את ביילורוסיה ואוקראינה המערביות ובתוכם את וולוז'ין.

עם בואם הולאם המפעל, טחנת הקמח והמנסרה של אבא. אבא נאסר במרץ 1940. מאז לא ראינו אותו, הוא אבד בגולג. ב-13 באפריל אותה שנה הגלה ה-נקווד, את משפחתו: את אימא, את סוניצ'קה בת העשר ואותי לסיביר. ההגליה הרחיקה אותנו מוולוז'ין וניצלנו מציפורניו של היטלר.

אחרי ההגליה הוזמן דניה גרבר לנגן ברוסיה, שם התחתן עם פסנתרנית יהודייה ונשאר. מוניה הגדול נאסר בגלל איזו דיבה טיפשית, ישב זמן מה עם אבא באותו תא של הכלא הסובייטי בוולוז'ין ונשלח לגולג, אביו יאני, בעלה האלמן של חיה-דינה עזב את הבית והתחתן עם אישה חדשה. בית האבן הולאם. סבתא מלכה הוזמנה למוסקבה לגור עם בתה פאניה. היא חזרה לוולוז'ין להסדרת נכסיה לפני השתכנותה במוסקבה בקביעות. והתארחה לסדר הפסח אצל סבתא וסבא מלכין.

המצב באותה תקופה קריטית, חודשיים בדיוק לפני פלישת כנופיות היטלר לרוסיה וכיבוש וולוז'ין, מתואר במכתבה של סבתא חיה ריבה מלכין אל ילדיה בדרום צרפת, לשם הם ברחו מצבאו של היטלר עם כיבוש פריז בקיץ 1940.

תרגומו מרוסית של הקטע המתייחס למצבה של סבתא מלכה באותו זמן מובא בהמשך.

" 22/4/1941

יקרים שלי,

קיבלתי את מכתבכם מה-22 במרץ. אביכם היה בבית רק בימים הראשונים של חג הפסח. השוויגער (החמות של אמי, כמובן, כך היא קראה לסבתא מלכה), גם כן התארחה אצלנו. כל החורף היא בלתה אצל בתה פאניה (פייגל) במוסקבה. שוויגער באה לפני החג לחסל את רכושה כאן. בקרוב היא תחזור למוסקבה לחיות שם בקביעות. הבית שלה כמו גם הבית שלנו הולאם על ידי השלטונות. יאני התחתן עוד בשנה שעברה עם ברוכקה פרסקי, גיסתו של וולוול שמואלס. מוניה אצלו. דאניה במינסק בקונסרבטוריון. הוא התחתן לא מזמן. אשתו מבוברויסק, גם היא פסנתרנית. הרי לכם כל תולדותיה של השוויגער. לא ברצון רב היא נוסעת לפאניה במוסקבה. אני מאוד מרחמת עליה, על המסכנה."

פייגל אחות אבי, למדה במוסקבה וקבלה משרה באקדמית המדעים. בקרתי בביתה ברחוב "קירובסקי פרוייזד 6/18 " בינואר 1945, בעת שיחידתי עברה את הבירה.

מוניק גרבר חי!

באוגוסט 2007 העיר אותי הטלפון: Moniek Garber is alive” ", נכדתי רותם הודיעה לי מלוס אנז'לס.

שישה שבועות אחרי השיחה פגשנו את מוניק הגדול חי ושלם, בנמל חיפה. אחרי פטירתה של אשתו, ז'אנט, ב-2001 הוא הגביר את מאמציו בחיפוש קרובים בארץ. ב-2007 פנה מוניק לנציג של Jewish-Gen בגלזגו, וזה מצא אותי מיד בתוך תרגומי ספר וולוז'ין באתר הזה. מוניק לא היה באיטליה. הוא אמנם הגיע עם צבא אנדרס לפלסטינה, אך לא נשאר כאן ויצא עם יחידתו לדרום אפריקה, קנדה, נורמנדי – התחתן והשתכן בגלזגו. שכח את האידיש, מדבר רק אנגלית, קצת פולנית – סקוטי לכל דבר.

וולוז'ין 1928 שני המוניקים נמל חיפה 2007

סיפורו של מוניק גרבר

כפי שהוקלט ונערך על ידי מר מיכאל טוביאס

מה- GEN JEWISH בסקוטלנד

מוניק נאסר במרץ 1941 ונשלח למחנות הגולג הסובייטי לחופו של הים הבלטי. הפינים התקיפו כדי לקבל חזרה את השטחים שנכבשו על ידי הרוסים ב-1940. האסירים הסתובבו סביב הים הלבן מספר חודשים, והגיעו למחנה פליסיק (ממנו שוגר בשנות השישים הספוטניק הראשון).

מוניק בן ה-18 התיידד עם גיאולוג, שסידר אותו בעבודה קלה יחסית. רגליו היו קפואות מהליכה בלי נעליים.

את המחנה הם עזבו בתחילת 1942 . עד לתחנה הקרובה הם נסעו יומיים, בקרונות פתוחים, משנוררים אוכל. אמורים היו להגיע לאורל לעבודה במכרות נחושת. בדרך נודע להם על התארגנות של צבא פולני ברוסיה.

בחורף הקשה חנה הצבא הפולני לרגלי האורל. מכאן עברו לאוזבקיסטן ועל פני הים הכספי לנמל פחלאווי באיראן. . מכאן שלדים מורעבים נדדו במדבר העיראקי, עד אשר נהגים סיקיים העבירו אותם לפלסטינה, המקום בו התארגן הבסיס של הצבא הפולני.

הם התמקמו בסביבת תל אביב. מוניק פגש נהג יהודי וסיפר לו שסבו פרלמן, היה רב ברחובות ושינה את שמו למרגלית (פרל בעברית). מהנהג נודע לו שהרב נפטר לפני שנה (1941).

מוניק הוצב ליחידה בצבא הפולני שנועדה להישלח לבריטניה להעברת שבויי מלחמה. מסואץ הם העבירו שבויים איטלקיים לדרום אפריקה. ומשם, באוקיאנוס האטלנטי העבירו שבויים גרמניים להליפקס בקנדה. כאם השאירו את הגרמנים, לקחו על הסיפון יחידה של חיילים אמריקניים וליוו אותם עד גורוק בסקוטלנד.

אחד הקצינים ארגן שעורים עבור מוניק וחיילים צעירים נוספים מוניק הצטרף לגדוד סיור משוריין פולני בדלקייה ליד אדינבורו. נשלח לשמונה חודשים לגלזגו למנזר דאלבט מעל הכביש ללונדון. שוגר לצרפת ונחת בנורמנדי חמישה ימים אחרי תחילת הנחיתה הראשונית. הוא היה תותחן הטנק. מוניק גמר בצפון מערב גרמניה, דרומית לברמן. כאן הוא פגש לראשונה אנשים ממחנות ההסגר. הוא ידע שהמלחמה הייתה אכזרית, אבל לא היה לו מושג על הזוועות שנלוו אליה.

מוניק גרבר לא ידע, שבזמן שהייתו בצפון מערב גרמניה עם הצבא הפולני, חנה בן דודו מוניק פרלמן בצפון מזרח גרמניה, חייל בצבא האדום.

עם גמר הקרבות הוא הצטווה לנסוע לאוקספורד באנגליה. ממשלת פולין הקימה שם פקולטה לחיילים. הוא נחשב מתאים ללימודים גבוהים (הייתה לו תעודת בית ספר המעידה על כך).

מוניק בילה את 1945 ו-1946 באוקספורד. ב-1946 שברה ממשלת בריטניה את הסכמה עם פולין הקומוניסטית, בגלל הזהב בבנקים הפולנים.

הקרנות בפקולטה של אוקספורד התרוקנו. מוניק באותו זמן היה רשמית חייל בצבא הפולני. נבצר ממנו להמשיך את לימודיו.

עבד בברדפורד ככימאי. ב-1952 נשא את ז'אנטט מגלזגו לאישה. מוניק פגש אותה בחתונה של אחד מידידיו הפולנים – היא הייתה בחורה טובה ויופייה שבה אותו. ז'אנטט עבדה בתכשיטים והרוויחה טוב. מספיק לבעלה העתידי להמשך לימודיו. ב- 1956 הגיע לרמה של מאסטר לפיזיקה באוניברסיטת גלזגו.

הוצעה לו עבודה בקנדה. נסע ב-1959 לוונקובר ולימד שנתיים באוניברסיטה של קולומביה הבריטית ובאוניברסיטת סימון פרייזר. בנוסף לכך, היה קשור לאגף לפיתוח מקצועי. נשאר בקנדה 17 שנים עד 1976. משפחתה של ז'אנטט בגלזגו הזדקנה והבת הרגישה לא נוח רחוקה מהוריה. הם חזרו לגלזגו והוא חי שם עד היום.

מסעו הראשון לישראל היה ב-1982. שהה בתל אביב, ביקר ביד ושם וחיפש אינפורמציה על וולוז'ין. שאל על בני משפחתו של רבי פרלמן. למוניק היו ידועות שתי אחיות של סבו משה פרלמן. שתיהן היו נשואות לרבנים, אחד מהם היה רבי אפרון שבנו עבר לצרפת.. מוניק ביקר בישראל פעמיים נוספות ולא מצא דבר על משפחתו. הוא לא ידע שמוניק פרלמן החליף את שמו לפורת....

אשתו ז'אנטט נפטרה (סרטן) לפני שש שנים. ילדים לא נולדו להם.

מיכאל טוביאס, 2007

אמא-פניה

מתוך ה"אני אנציקלופדיה"

חיבר: ולנטין (וואליה) איסאקוביץ' רבינוביץ' (בנה של פאניה)

מרוסית: סבא משה,( בן אחיה של פאניה)

פאניה – פייגל (1896-1982) ובנה וולנטין מחבר המאמר (נולד 1922)

מוולוז'ין לניקופול וחזרה: וולוז'ין, עיירה ביילורוסית, במחצית הדרך בין מינסק לווילנה, הייתה מפורסמת בפולין וליטא כמרכז ללימודי הדת היהודית. כאן נולדה פאניה מויסייבנה פרלמן ב-20 לאוקטובר 1896.

לפי אגדה שרווחה במשפחה, אחד מנסיכי ליטא, גדימין, או וויטולד, או יגללו העניק לאחד מאבות אבותיה של אם אמי בית אבן בעיירה הבנויה כולה עץ, אותו קיבלה לירושה מריה יאוסיפובנה פרלמן לבית {יצחייקין}. בבית זה נולדה והתגוררה אמי עד גיל 14 (ארבע עשרה).

לדעתי, טעו יהודי וולוז'ין בעניין המתנה הנסיכותית. ספק אם בית זה יכול היה לעמוד על כנו מלפני מלכותה של ייקטרינה ועד היום, אבל העובדה שנסיכי ליטא הצטיינו בסובלנותם לדתות אחרות ושיהודי וולוז'ין נהנו מחסותם האוהדת הינה אמת לאמיתה. לפי המפקד מ-1871 התגוררו במדינתם חצי מליון יהודים בין מיליון ליטאים. {הבית נבנה על ידי נסיך וולוז'ין, גרף טישקביץ' הפולני, שהעניקו לראש הישיבה, רבי איצה'לה – סבא רבא של סבתא מלכה – מריה יאוסיפובנה}.

הסבא השני של אמי, אביו של מוישה אביה, היה איש דת ולמדן {רבה של ווישניבו, בה נולד הנשיא פרס, 20 ק"מ מוולוז'ין}. למרות זאת היו הוריה של אמי אדישים לדתם, אם לא לומר יותר.

בבושקה מריה יוסיפובנה, עד כמה שהתרשמתי במשך השנה היחידה, שחיינו יחד אחרי המלחמה, לא שמרה על מנהגי הדת היהודית. ואשר לאביה של אמי, הרי לפי סיפוריה, הוא היה היהודי היחידי בעיירה שלא הלך לבית הכנסת ובגלל זה הוחרם על ידי אביו הרב.

למשפחתם של מויסיי ומריה נולדו ארבעה ילדים: דינה, יוסיף, פניה ואלי. שני המבוגרים יותר נשארו בוולוז'ין. דינה גרבר, אימם של דניה ומוניה, נפטרה בניתוח המעי העיוור ב-1933. {יוסיף בעלה של אטיה (מלכין), אביהם של מוניה וסוניה, נאסר ב-1940 על ידי הסובייטים ונעלם בגולג.} התינוקת השלישית, אמי פאניה והבן הצעיר ביותר איליושה, למי שהייתה אמי לאם שנייה, זכו לזקנה בברית המועצות.

את שני הילדים המבוגרים, דינה ויוסיף, שלחו ללמוד בבית ספר לכלכלה בניקופול , על חוף הדנייפר, שם התגוררו קרובי משפחתו של סבי מויסיי. ללימודי אמי לא הספיקו האמצעים. בנוסף לכך היא הייתה פקחית, כשרונית וחמודה, לכן הוחלט שהנערה תדע לסדר את חייה בלי השכלה פורמאלית. אמא, בדומה לאביה מאסה בחיי העיירה. כאשר הגיעה להתארח אצל דודתה בניקופול לקחה את העניינים לידיה, נשארה בעיר, נרשמה לבית הספר ואת מחייתה הרוויחה במתן שיעורים פרטיים לתלמידים.

בית הספר לכלכלה סיפק השכלה כללית ברמה של גימנסיה מינוס לטינית, פלוס חשבונאות. המסיים בהצטיינות, הייתה לו אפשרות כניסה לאוניברסיטה מעל אחוזי הנורמה שהייתה קיימת ליהודים. פניה סיימה את התיכון בהצטיינות עם מדליית זהב והתקבלה לפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת רוסטוב על הדון. היא למדה בקורס ד' כאשר פרצה מהפכת פברואר 1917. אמא עזבה את האוניברסיטה ויחד עם מספר סטודנטים אס-ארים {סוציאליסטים רוסיים} עברה במושבי הקוזקים להפיץ תעמולה, קודם בעד הממשלה הזמנית ואחר כך, נגדה. באחד המושבים רצחו הקוזקים את כל התעמלנים הגברים ולאמא יעצו – "מוטב לך, ילדה, לשוב הביתה להורים". אמא שמעה לעצתם. בהגיעה לוולוז'ין התחברה למתמרדים ובמהרה קיבלה לידיה את מזכירות מועצת הפועלים והאיכרים של אזור וולוז'ין.

הבריחה מהפולנים לרוסיה: בתחילת 1919 היא הצטרפה למפלגה הסוציאל דמוקרטית הליטאית בהנהגתו של איש לנין הקשוח מצקביץ' קאפאסוקאס, האיש שגם כיהן כראש ממשלת הרפובליקה הסובייטית המאוחדת של ליטא וביילורוסיה, רפובליקה, שהתקיימה רק חצי שנה בלבד. פולין שקמה לתחייה עם סיום מלחמת העולם הראשונה, כבשה את ווילנה הבירה והשתלטה על ביילורוסיה המערבית. כאשר הצבא הפולני התקרב לוולוז'ין ביקש סבא מויסיי עזרה מאיכר ידיד. האיכר רתם את סוסו הטוב לעגלה והריץ אותו עם אמי בתוכה בעקבות הצבא האדום הנסוג.

את חבריה למפלגה השיגה אמי בסביבות מינסק, שם הצטרפה למטה הצבא של הרפובליקה הליטאית ביילורוסית, בראשו עמד אונשליט, עוזרו של מצקביץ' קאפאסוקאס. זמן מה לאחר מכן הגיע למינסק גבר בלתי מוכר בעל עניים נטולות חמלה ועם מנדט חתום בידי לנין וטרוצקי. שמו היה סטאלין. האיש ציווה להוציא להורג כמה עשרות קציני הצאר, מפקדי יחידות מותשות שנמלטו מלחץ הצבא הפולני ועזב את מינסק בלוויית קבוצה של קומוניסטים שכללה גם את אמא. הוא לקח אותם לחזית הדרום, ממנה פתח הגנרל הלבן דיניקין את מתקפתו על מוסקבה. אמא שרתה במטה החזית, תחת פיקודו של גריגורי קונסטאנטינוביץ' אורז'וניקידזה, כמצפינה ומנהלת חשבונות.

דיפלומטיה: בגמר שנת 1919 הקים לנין במוסקבה אוניברסיטה קומוניסטית על שם סברדלוב, שכונתה בשפת העם "סברדלובקה" ונועדה להכשיר צוותים מפלגתיים לעבודה עם נציגי ארצות קפיטליסטיות. לסברדלובקה התקבלו קומוניסטים צעירים השולטים בשפות זרות. אמא שסיימה בית ספר לכלכלה, ידעה צרפתית וגרמנית הייתה בין המתקבלים.

בסברדלובקה חל בחייה של אמא האירוע החשוב ביותר עבורי– היא הכירה את אבי. בעצם לא הייתה זאת פגישתם הראשונה. הם נפגשו עוד במינסק, שם קיבל אבא את שרידי היחידות שהגנו על ווילנה מהפולנים. אבל הכרתם הראשונה הייתה קצרת זמן.

זה קרה כמו בפזמונו של דמיטרי פרוקראסס: "לו ניתנה פקודה מזרחה – לה לצד המערב, צעדו הנערים, בשירה - לקרב". את אבא מינו לקומנדאנט הרכבת הממשלתית, שבזמן התקרבותו של פילסודסקי למינסק, התגלגלה לסמולנסק ומשם למוסקבה, בדיוק עם פתיחת ה”סברדלובקה”. אבא עבד מגיל 14 בבית חרושת גרמני לבדים וידע גרמנית רהוטה. הוא התקבל לאוניברסיטה הקומוניסטית ונפגש עם אמא שנית, הפעם לזמן ארוך.

אחרי חצי שנה של לימודים ב"סברדלובקה", מצאו את אמא כשירה לעבודה דיפלומטית. בקיץ 1920, עם פתיחת האינטרנציונל הקומוניסטי השני, היא מונתה לטפל בקומוניסטים שהגיעו לכינוס מהודו.

הסתבר שהעניין לא היה פשוט. רעב אימתני שרר במוסקבה ואילו הבולשביקים ההודים סרבו לאכול את הלחם הלבן שאמא השיגה עבורם במאמצים רבים. הם דרשו אורז, לו היו רגילים. דרך אגב, בחלקה של אמא נפלו רק הפרחים, הפירות נשרו לידיה של ידידתה, שקיבלה את הטיפול במשלחת הצרפתית. מרסל קאשין, ראש המשלחת, מייסדה של העיתון הידוע "הימניטה" דרש... נערות ליווי.

אהבתי לעיין בתצלומים של הנציגים לקונגרס שנשתמרו בשולחן הכתיבה של אמא. התפארתי בהם לפני חבריי לספסל הלימודים – הינה מרסל קאשין (צרפת), וזה ארנסט טלמן (גרמניה), וכאן סן-קאטוימה (יפאן) וזה זינובייב, יו"ר הוועד הפועל של הקומינטרן בכבודו ובעצמו. והינה אמא, יושבת בין מצקיביץ' קאפסוקאס לבין מזכירתו האישית קאטוקאייטה, ששרתה ביחידתו של אבי.

אבל לחברי הטוב ביותר, אתו התיידדתי בכיתה ו' כלומר ב-1937, כבר לא יכולתי להראות את הצילומים המעולים – קצת לפני כן הם נעלמו. כמו גם תצלומיהם של קרז'נצוב ושל פאסיקיווי, הראשון ראש המשלחת הסובייטית והשני ראש משלחתה של פינלנד, שחתמו ב-1921 על הסכם השלום הסובייטי פיני בטארו.

פינלנד הייתה המדינה הקפיטליסטית הראשונה שהכירה ברוסיה הסובייטית. בדיונים על ההסכם עבדה אמא כמזכירה של משלחת ר.ס.פ.ס.ר. (הרפובליקה הסובייטית, הפדרטיבית, הסוציאליסטית, הרוסית).

בתחילת 1922 התמנה אבא לראש המשלחת המסחרית בלטוויה. אמא, רעייתו של ראש המשלחת, נאלצה להפסיק את הקריירה הדיפלומטית ולנסוע לריגה. בעיר זאת באתי לעולם, לשמחתם של הוריי. שנה אחת קודם, במוסקבה, נולד להם זוג תאומים שנספו מיד אחרי לידתם מרעב. לאמא לא היה חלב משלה וגם לא היה כסף לקניית חלב אחר.

באותם ימים הייתה המסה העיקרית של חברי מפלגת הבולשביקים מורכבת מאנשים נאמנים לאידיאה, היה קיים "פארט-מקסימום".

אומנם בעניין החלב היו אי אלו הפרעות, אבל היה כסף, ובאמצעותו הזינו אותי בחלב עיזים. אביה של אמא, דידושקה מויסיי בא מוולוז'ין לריגה לעשות היכרות עם אבא ולראות את נכדו החדש, ולפי סיפוריה של אמי הוא היה מרוצה מהמראה שלי. הייתה זאת פגישתנו הראשונה והאחרונה. כעבור שנה סבא מויסיי נדבק בטיפוס ונפטר.

כעבור זמן מה, עברה אמא לגור מחדש במוסקבה. אבא עבד במשרד המסחר ברחוב מיאסניצקאיה, קרוב לטבעת ה"קולצובקה". הם גרו באחד מבתי הסביבה, בדירה משותפת בה הוקצבו לשלושתנו שני חדרים יפים. בדירה זאת התגוררה אמא עד לשנתה השבעים ותשע.

עבודה מפלגתית: עם הגיעה למוסקבה התאפשר לה סוף, סוף להמשיך את לימודיה שהופסקו. היא למדה בוזמנית בשני מוסדות: במחלקת הפילוסופיה של המכון לפרופסורה האדומה ובפקולטה לכימיה באוניברסיטת מוסקבה.

אמא נבחרה למזכירת התא המפלגתי של האוניברסיטה. כאן היא שגתה פעמיים, אומנם לא בכוונת זדון: היא הזמינה לאוניברסיטה את אנדריי יאנוארוביץ' וישינסקי, הפרופסור למשפטים והמליצה על צירוף לוועד המרכזי של המפלגה את אחד הסטודנטים המוכשרים, את חבר הקומסומול, מישה סוסלוב. שני המומלצים על ידה טיפסו לפסגת השלטון ובצעו כמויות אדירות של מעשים שחורים – וישינסקי, התובע הראשי בטיהורי סטלין; סוסלוב, התיאורטיקן הראשי של המפלגה הבולשביקית.

עם סיום האוניברסיטאות שלה, נגמלה אמא גם משאיפותיה המפלגתיות-מדיניות. בזאת סייעה לה הרבה ליובוב איסאקובנה אקסלרוד אורתודוקס. סוציאל דמוקרטית מהוותיקות ביותר, מקורבת של פלחאנוב עצמו, היא ידעה לשכנע את אמא, שברוסייה הסתיים, זמנה של פריחת הפילוסופיה המרקסיסטית ושהישגה הגדול של אימא מצוי עכשיו בבקיאותה בכימיה.

כפי שהצלחתי לברר, הפסיקה גם לובוב איסאקובנה עצמה לעסוק בפילוסופיה והתמסרה לאסטטיקה, שטח מדעים מרוחק יותר מהאזור הפוליטי המסוכן. בעיסוק זה היא הגיעה בשלווה לשנות חייה המאוחרות ונספתה במיטתה הפרטית, באותו חדר, בו בקרתי פעם עם אמא, ואשר ראיתי בו לראשונה פסנתר כנף לבן, שתפס את מחצית החדר ואת הפורטרט של בטהובן, שכיסה יותר ממחצית הקיר.

כימיה: ואמא נכנסה לשדה הכימיה. התחילה בהכוונתו של אושליכט, מפקד הארמיה בה שרתה. אחרי מלחמת האזרחים הוא עלה למשרת סגן נארקום {שר} ההגנה לענייני הכימיה המלחמתית. היא נשלחה למכון שעוסק באיפרוט, לואיזיט וחומרי מלחמה רעילים אחרים.

נשים שעבדו שם, הולידו תינוקות מתים או מפלצות. דווקא על סמך התנסותן המרה נודעו תכונותיו המזיקות של המוטגן הכימי. גם אמא הביאה לעולם תינוק לא מושלם ולאחר לידתו היא ניתקה את הקשר עם הכימיה הצבאית והחלה לעבוד במכון של הכימיה האנורגנית והכללית "כא'כ", שעבר לאחרונה לאקדמיית המדעים של בריה"מ במוסקבה. בראש המכון עמד מדען ברמה בינלאומית, חבר האקדמיה ניקולאי קורנאקוב, יורשו של הכימאי ההולנדי הנודע וואן גופף, ראשון חתני פרס נובל לכימיה.

קורנאקוב לא הסתפק בתיאוריה בלבד – דוקטור ולאחר מכן פרופסור במרכז הלנינגרדי למכרות, הוא העמיד לרשות המדינה את האוצרות של קרה-קווקז.

האקדמאי הישיש העריך באמא את שכלה הישר ואת ידיעותיה הרבות. פרט לכימיה שלמדה אצל האקדמאי א.א. קאבלוקוב, המקצוע בו הגישה את עבודת הדיפלומה, אמא התמצאה לא מעט במתמטיקה ובפילוסופיה, קראה וכתבה אנגלית, צרפתית וגרמנית, ובשתי השפות האחרונות גם דיברה חופשית וידעה לתאר בקצרה את רעיונותיה הן בעל פה והן בכתב.

סילוק מהמפלגה: יחד עם זאת היא הייתה שקדנית ומסורה לתפקידיה. במשך שנה הכינה את הדיסרטציה על קרבתם של קליום ונתרן לרווידיום וצזיום. היא הצליחה להפריד מהקליום הסילניטי את הצזיום הראשון בבריה"מ. בעקבות גילוי זה היא זכתה להערכה כה גדולה, שלא פוטרה מאוחר יותר, כאשר הגנה על "אויב העם" במסגרת פומבית בעת אספת חברי המפלגה. זה קרה ב-1937. המאסרים ההמוניים של חברי המפלגה לא דילגו על אקדמיית המדעים. אחד הראשונים נאסר ראש "כא"כ", הקומוניסט הליטאי קאדיק, אותו היא הכירה עוד מימי הרפובליקה ליטא-בילורוסייה.

הקומוניסטים העצורים וגם המגוננים עליהם נחשבו ל"אויבי העם" וגורשו מהמפלגה באספה שנקראה למטרה זאת. אמא יצאה נגד חיסולו של החבר - לתימהונו של מזכיר הוועד. תוך דקה הוא העמיד להצבעה את הרחקתה משורות המפלגה. ההצעה נתקבלה פה אחד.

אמא ציפתה לתוצאות. הוריי לא התפשטו בלילות. דיברו ביניהם בלחש. תכננו להתגרש כדי להגן על אבא ועל הילדים. אבל עבר זמן וקרה נס. מה גרם לנס אינני יודע. אולי התערב אונשליכט, אולי אורדז'וניקידזה ואולי החברים לעבודה. אף אחד לא הלשין.

ואולי החשוב ביותר: אימא באותו זמן הייתה בסך הכול מדענית בדרג נמוך. לא הייתה לה דירה נפרדת ולא בית בכפר, כך שחיסולה לא היה מביא תועלת לאיש.

אחרי הצזיום בא תורם של המתכות החשובות ביותר מבחינה אסטרטגית. אמא התרכזה בניקל והקובלט. הנומו-גרמה שיצרה עבור שתי המתכות הפכה לכלי עבודה יום יומי אצל עובדי המטלורגיה באורל ובסיביר.

פלישת הנאצים: מיד עם פלישת הגרמנים לרוסיה (יוני 1941) התנדב אבי לחזית ההגנה של מוסקבה. ואילו אמא עם לושנקה ומריה יוסיפובנה {סבתא מלכה} הועברו לקאזאן על הוולגה, במסגרת פינויה ממוסקבה של האקדמיה למדעים. בקאזאן הם התגוררו שנתיים, בלי ידיעה כלשהי מאבא, ממנו לא הגיעה אף ידיעה אחת וממני, ששרתי בלנינגרד הנצורה. כדי לשרוד במצב הנורא, אמא הסתייעה בהתמסרות מוחלטת לעבודה, עבודה קשה בעת שלום ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה.

בטיימיר, קרוב לאוקיינוס הצפוני הקפוא, על חופה של הנהר נורילקה התגלו מרבצי ענק של עופרות נחושת, ניקל, קובלט ופלטינה.באזור הקוטבי התנהל מבצע שלא היה כדוגמתו. בזמן קצר הוקמו מכרות, מפעלי העשרה, בתי חרושת ובו זמנית נבנתה העיר נורילסק. את העשייה ניהל אחד מסגניו של בריה, הגנרל זוויאגין, האיש שעמד בראש תעשיית הגרעין אחרי גמר בנייתה של נורילסק. הוא ידע לנצל את כל כוחות המדע וההנדסה של המדינה. אימא טסה פעמיים מקזאן לנורילסק. על ידי ייעוצה לכימאים בבתי החרושת, היא סייעה בייצור הקובלט הנורילסקי, הקומפוננט הכי חשוב לקשיחות היציקות ולעמידתן בחום גבוה, בלעדיהם לא ייבנה תותח טוב, לא טנק ולא מטוס טוב.

עם שובה למוסקבה נודעו לאמא פרטים על מותו של אבא מפיו של מפקדו לשעבר. אמא הסתירה אותם ממני כמעט עד סוף חייה.

בינתיים התחזק מעמדה של אמא וזאת למרות סילוקה מהמפלגה. היא קיבלה מדליה עבור "עבודה יוצאת מהכלל במלחמה הגדולה למען המולדת". צרפו אותה למועצה המדעית לכימיה אנ-אורגנית וכללית. אחרי הקובלט בא תורם של וולפרם ומוליבדן. שתי המתכות נדרשו לתעשייה החדישה של מטוסים. יצרו מהם את החלקים האחראים ביותר למנועי סילון.

במסגרת טיפולה בחמרים אלו היא הייתה מבקרת בתעשייה מחוץ למוסקבה. מדי שנה הייתה נוסעת לקברדינו-בלקריה, למכרה "מוליבדן" בכפר טירני אאוז לרגלי האלברוס. שם היא יעצה לטכנאים ולמהנדסים. היא סייעה לשני מהנדסים צעירים, לוחמי חזית לשעבר לעלות לדרגות מדע גבוהות, לאחד מהם, טייס לשעבר, שלא שלט במידה מספקת בשפה הרוסית היא כתבה במו ידיה את הדיסרטציה.

שילוב הכימיה עם מתמטיקה: אבל עיקר אהבתה של אמא לא התייחד לכימיה בלבד, אלא לשילובה עם גיאומטריה, ולא לגיאומטריה האאוקלידית הרגילה, בה עסקו וואן-גופף וקורנאקוב, אלא לגיאומטריה רב-ממדית שעסקה בחללים ארבעה-חמישה ממדיים ואחרים, אותם קשה לתאר. חדרה של אמא היה מלא בקונסטרוקציות עשויות חוטי מתכת משובצות בנקודות וקווים צבעוניים, המגדירים מיקומם ואפיוניהם של תרכובות כימיות שאיש עדיין לא הגדיר.

היא כתבה את הדיסרטציה לדוקטורט בשם: "שימוש בגיאומטריה רב ממדית לקריאה מוקדמת של מאפייני מערכות כימיות רבות ממדים". באקדמיה לא נמצא אדם אחד ששלט בחומר כולו. היה הכרח למנות שני מומחים מדיסציפלינות שונות: את המתמטיקאי צילינקור דלונה ואת הכימאי האקדמאי אורזוב. הנומוגרמה שיצאה לאור, תורגמה מיד והתרגום נמכר באנגליה. אמא השתמשה במטבע הזר לרכישת אורגן מוסיקלי כמתנת חתונה לנכדתה הבכורה, לקניית אדרת לבנה לנכדתה הצעירה, חליפת מכנסיים ללבורנטית שלה ונעלי לכה לשכנותיה לדירה. לעצמה לא קנתה מאומה.

KAF : ואהבתה הכימית האחרונה הייתה "קאפ". היא נסעה לבקר פעם במטעים של תה בגרוזיה. אכלנית היא לא הייתה וגם לא שתיינית, אבל את התה היא אהבה. מגדלי התה פרשו לפניה את בעייתם. שיחי התה לא גדלים טוב בלי כימיקלים. אבל ההשבחה המינראלית משבשת את טעמו. פרט לקליום, חנקן (אזוט) וזרחן (פוספור) הדרושים לצמיחתו כלולים בו עוד מזיקים רבים.

אמא לקחה את הבעיה ברצינות. די מהר התברר לה, שאותם מזיקים מפריעים בנוסף לתה גם לצמחים נוספים, כמו לזנים של ענבים המיועדים ליינות מובחרים. ביחד עם חבר לעבודה הם בנו במשך שנתיים טכנולוגיה מעבדתית לייצור תערובת קשה של קליום, חנקן וזרחן KAF והתחילו לשלוח את המוצר לאגרונומים.

מצוידת בחבילה של סקרים, דיווחים והמלצות המעידים על שיפור הפוריות של זנים יקרי ערך היא נסעה למכון המדע להשבחת הפוריות של האדמה. למכון זה היה מונופול בשטח ההשבחה במינרלים.

מנהל המכון, חבר האקדמיה וולפקוביץ' ראה בכל פעילות של גורמים אחרים בשטח זה כעלבון אישי. כך הוא גם קיבל את ה KAF של אמא. לא מספיק שלא תמך בנושא, אלא בהתמדה תקע מקלות בגלגלי התקדמותו של חומר הפלא, והפריע לתחילת ייצורו ההמוני. במשך מספר שנים, באמצעות מתקן מעבדתי קטן, הם צברו לקראת עונת הזריעה הקרובה שניים, שלושה קילו של אבקה לבנה, בידיהם חילקו אותם למנות זעירות ושלחו חבילות לקווקז, מולדביה, קרים וגם למזרח הרחוק. אבל כל אלו היוו רק טיפות בים.

הנומוגרמה האחרונה של אמא, המוקדשת למספר מתכות נדירות יצאה לאור לקראת שנתה השבעים. חשיבותן עלתה עם הופעת התעשייה הגרעינית. הפסולת מורכבת במידה רבה ממתכות נדירות. התעורר הצורך להדריך אלפי עובדים לטפל בהן בדרך הנכונה. אמא הסכימה. אבל עם צאת הנומוגרמה למדפים של האקדמיה, היא החליטה שהגיע זמנה לפרוש.

פרישה: והיא פרשה. מדענית בכירה הפכה ליועצת בכירה. פעמיים לשבוע היא ביקרה במכון. ימים אחדים יכלה להקדיש לתחביבה הישן – למשחקי שחמט. היא שיחקה לא פחות טוב מאשר בשנותיה הצעירות. בסיאנסים של משחקים בוזמניים לא ניצחו אותה גם ענקי השחמט כמו פטרוסיאן וטל. עם שני אלופי עולם אלו סיימה בתיקו. בזמנה הנותר התמסרה לסמינר הכלל מדינתי "שימוש בשיטות גיאומטריות רב ממדיות במדעים לא מתמטיים", שארגנה עבור האספירנטים והדוקטורנטים שלה.

סדר יומה המלא הופסק פתאום. נשברה לה עצם הירך. ניתחו אותה במכון לטראומולוגיה ואורטופדיה, לפי שיטה שרק עכשיו נלמדה: במקום העצם הותקן תותב מטיטניום. אבל מהנדסים וכימאים, המשיכו להגיע אליה להתייעצויות. הייתה זאת תמונה מדהימה. אישה קטנה בת שמונים, שוכבת עם רגל מורמת, קשורה למנוף, וסביבה יושבים אנשים צעירים, הבולעים כל מילה שיוצאת מפיה. בהדרגה היא למדה לרדת ממיטתה ללא סיוע ולהתנועע לאט, לאט, בעזרת הקביים. אך לאמץ את תותב המתכת הכבד היא לא הייתה מסוגלת. במאמצים רבים היא פסעה כמה עשרות צעדים. היה זה כשלון גורלי שהשפיע על המשך חייה.

מופרדת ממועדון השחמט, מבית המדענים בנטישת קצב החיים לו הייתה מורגלת, היא החלה לאבד זיכרון וכעבור שנה נכנסה לאמנזיה מלאה. לא זכרה דבר מעבודתה המדעית, מנעוריה הסוערים, מאבא, מלושנקה; לא זכרה את שמות רופאיה, את שמות האחיות הרחמניות והמטפלות שלה. מכל האנשים היא הכירה רק אותי. הדבר היחידי שעוד נשאר מאמי הקודמת היה השחמט.

לפי צורת משחקה, גם בלי לדבר עם הרופא, הכרתי את הרגשתה העצמית. מובן, שממשחקיה המצוינים כבר לא נשאר הרבה, אבל היא תפסה והבינה את המצב הכללי על הלוח, ולא עשתה שגיאות גסות.

לכל שאלותיי וגם לשאלות הסגל היא תמיד ענתה בצורה חיובית "הכול בסדר" ולא חסר לה דבר. שולחנה היה, בדרך כלל, עמוס בפירות, סוכריות ובשוקולד, אותם היא כמעט ולא טעמה. אמא, בכלל, אכלה מעט מאוד, פחות משליש הכמות שהובאה לה. כאשר נשארה לבד, שמעה רדיו, פתרה בעיות של שחמט ושל משחקי תחרויות. בחודשי הקיץ הייתה יושבת על המרפסת, עם עיניים עצומות למחצה, ונשמה את האוויר החמים של החורשה.

אמא נפטרה ב-28 לספטמבר 1988, 20 יום לפני תאריך יום הולדתה התשעים ושתיים.

ב-1994, קרוב לביקורי בקנדה, בענייני מערכת הז'ורנל "כימייה וחיים", בו המשכתי לעבוד ולהציץ מדי פעם למכון הכימיה האנורגנית וכללית של אמא. איש מחבריה לעבודה כבר לא היה שם. גם מנהלו של המכון היה חדש, איש אקדמיה שהגיע ממכון אקדמי אחר. שמו יורי אלכסייביץ' זולוטוב, תלמידו של וורנדסקי הידוע.

לתימהוני, הוא החל לתחקר אותי על ימיה האחרונים של אמא. אחר כך סיפר לי שחזר לפני מספר ימים מנובגורוד, שם ביקר בתשלובת של תעשייה כימית, המפעל הכימי היחידי ברוסיה שנושא את עצמו מבחינה כלכלית.

התוצרת שלו, המיוצאת למערב נחטפת – הוא אמר – וידוע לך מה שם המוצר? – KAF!

אומרים: כששאלו את ניוטון איך הוא הצליח להגיע לגילויו הגדולים, הוא ענה: "אני עמדתי על כתפי ענקים!" אני חושב שכל התרבות האנושית עומדת על כתפי ענקים, שרובם אינם מרגישים במידה הזעירה ביותר את גדולתם, הם פשוט חיו והתנהגו כפי שאמרו להם מצפונם וכישרונותיהם!

ביקור במוסקבה

מאת משה, הסבא מכפר סבא

בקרתי, ביקור של יום אחד בלבד, בביתה של פאניה, ברחוב "קירובסקי פרוייזד 6/18 " . זה קרה בחורף, ינואר 1945, בדרכנו מבודפשט לאלמה אטה. בעת שיחידתי עברה את הבירה, בה החלפנו רכבות.

הם גרו בדירה קומונלית (שירותים, ומטבח משותפים לכמה משפחות). באחד משני החדרים עמד הפסנתר מבית סבתא בוולוז'ין. סבתא מלכה לא הבינה מניין צמחו לי ידיים כה גדולות. (לך ספר לה על הסובחוז, על הסבלות בטרוד-ארמיה ועל חיי החייל).

מקום הבית בו התגוררה משפחתה של פאניה. המלה "קירוב" נמחקה והוחזר שמו הוותיק של הרחוב

"מיאסניצקיי פרוייזד"

3/18 (? 6/18)

המפה והכתובת החדשה מתוך

"אני-אנציקלופדיה" של ריץ'

סבתא מלכה ששאפה תמיד לחיי הכרך, לא נראתה מרוצה ביותר ממשכנה בבירה הרוסית. ומובן למה. בוולוז'ין היא חיה, אומנם, בעיירה נידחת, אבל בדירה מרווחת, בעלת בית לעצמה. וכאן אצל בתה בשני חדרונים עם שירותים קומונליים. אחרי הביקור התכתבתי עם מוסקבה עד 46, השנה בה עזבנו את רוסיה. מאז לא שמענו עליהם דבר. חיפשנו את הכתובת, אבל הרחוב נעלם עם הבית ולא הצלחנו לחדש את הקשר.

שנים חיפשנו את דודה פניה ואת מקום מגוריה, סוניה בקרה מספר פעמים במוסקבה, קרוביהם של הבורישנסקים מתגוררים בעיר. חיפשו ולא מצאו. האזור ידוע במוסקבה, נולד בו לרמונטוב, חי טורגניב, מתועד בייבגני אוניגין ועוד) עד שקיבלנו את ה"אני אנציקלופדיה".

בכניסתי לבית זיהיתי את סבתא. היא מיד שלחה את לושנקה לקרוא לאמא פניה, שיצאה לעבודה. פאניה נענתה לקריאה, חזרה ופתחה בשיחה. היא ידעה שעם גמר המלחמה נעזוב את בריה"מ וניסתה לשכנע אותי לא לעשות כן. כאן בארץ הקומוניזם מתגשמים החיים הנכונים, הפשוטים והישרים. ואילו בארצות המערב שולט השקר.

לא הייתי באותה דעה. עברתי, - סיפרתי לה - את ברית המועצות מקצה לקצה ולא מצאתי קומוניסט אחד אמיתי. כולם שקרנים, ספסרים, נוכלים. סיפרתי לה על הקצינים שהחרימו אצלנו, הטוראים, את המלח שקנינו ממזרח לאורל בדליים כדי למכור אותו באירופה בכוסות של תה, כל כוס נמכרה במחיר ששולם לדלי.

הקצינים, חברי הקומסומול כינו אותנו בשם "ספסרים", ביישו אותנו. אחר כך ראינו את הקצינים "הישרים", מוכרים את המלח שגזלו אצלנו בכוסיות של וודקה. לא, - היא אמרה,- לא ראית את האנשים הנכונים, תכיר את הבן שלי את ווליה , תכיר קומוניסט אמיתי.... לא זכיתי לראות את בנה "ריץ'", וכשהשתחררתי מהצבא עזבתי את ברית המועצות.

לושנקה LOSHENKA -

חיבר: וולנטין ריץ'

לושנקה, אחי, דם מדמי, בשר מבשרי, נולד 9 שנים אחריי ב- 1931 כאשר אמי עבדה במכון לכימיה צבאית, ועסקה באי-פריט, מוטגן מהחזקים ביותר. לא ידעו אז דבר על הנושא ואמא קיבלה את תינוקה עם 6 אצבעות ברגליו ובידיו, בהפתעה שלמה. את האצבעות המיותרות הורידו בניתוח והילד היה כמו כולם. אבל ללכת הוא התחיל רק בגיל שנתיים ולדבר – בגיל שלוש. התקשה בלימודים, בכל כיתה נשאר לשנה נוספת.

אחרי כיתה ח', העבירה אותו אמא לבית ספר למוסיקה לפי יעוצו של הנאורולוג טרסוב. הייתה לו שמיעה טובה, למד לנגן כתריסר קטעי מוסיקה לא מסובכים, והתפתח לכל הכיוונים. אבל התחיל לעבוד רק כאשר אמא בשנותיה השמונים עברה לגור בפנסיון של זקני המדענים בפרברי מוסקבה, ולושנקה נאלץ לדאוג בעצמו לכל צרכיו.

בתור נכה מילדות הוא קיבל את הפנסיה של אבא, שנהרג בחזית. כסף למחייה היה לו, אבל רק למחייה. לכל צרכיו הנותרים הוא נאלץ לעבוד, ולהרוויח בעצמו. לושנקה הסתדר לשמירה לילית בקפה הקרוב, בו הוא אכל בדרך כלל צהריים. בעל אופי טוב, הוא יצר קשר מהיר עם אנשים. כסף שנותר לו היה מוציא לרכישת ספרים, וכעבור כעשרים שנה הייתה לו ספרייה רצינית.

היה לו מראה של אדם נורמאלי, אבל בהתפתחותו השכלית נשאר ברמה של ילד גדול. בהיותו כבן ארבעים הופיעה אישה בחייו. בגלל הפיזיולוגיה של גופו לא התעוררו בו צרכים מיניים. ליודמילה ווסילייבנה, טבחית במסעדה מקומית לקחה אותו לצרכיה. היו לה שני ילדים קטנים, שהתקשרו לדוד הטוב. אבא נעדר. גברים, אומנם הופיעו לעתים קרובות, אבל בכל פעם אחרים, נמשכים לשני מקצועותיה של האם – המקצוע היומי והלילי. היא אהבה את ילדיה, הזינה אותם לשובע והלבישה בבגדים נקיים. ואילו לא שתתה בהתמדה לשוכרה, לא היו הדברים כה נוראים.

בהדרגה מכר לושנקה את כל הספרייה. ביום קבלת המשכורת הייתה לודמילה ווסילייבנה ממתינה לו ליד בית הקפה ולוקחת אותו אליה, לדירתה. ניסיונותיי לשנות את המצב לא הצליחו. הוא לא שמע בעצות שלי. את התערבויותיי הוא דחה. אולי הייתי צריך להסדיר רשמית את פקוחי עליו, אבל לא ראיתי לכך בסיס כל שהוא – לא חוקי ולא אנושי.

פעם אחת, כן התערבתי, אבל התוצאה הייתה מאכזבת. ביתה לשעבר של אמא, בו עברה ילדותי ושנות לימודיי. הבית שהוקם בתחילת המאה העשרים על ידי השבדים לפי המילה האחרונה של אדריכלות אותם הימים, התחיל להתפורר. הוכר כמבנה לא ראוי למגורים. כאשר הוחלט להעביר את הדיירים לדירות אחרות, החלטתי לטפל בענייניו של אחי. עברתי שורה של מנהלים עירוניים, לחצתי והצלחתי להשיג לאחי הנכה מילדות, בנו של חייל שנהרג בהגנת המולדת דירה מצוינת בת חדר אחד, באזור יוקרתי, בבית חדש. צריך היה לבקש משהו יותר פשוט, בהתחשב באופיו המיוחד של לושנקה ובקיומה של ליודמילה ווסילייבנה.

עוד לא הספיק להתמקם במשכנו החדש כשהתחיל המשחק בהחלפת משטח המחייה, כל פעם ליותר גרוע ואילו תוספות המחיר הלכו "לסיר המשותף".

הוא מעולם לא הודיע לי מראש על ההחלפה התורנית הקרובה והדבר תמיד נודע לי לאחר המעשה. לבסוף, מקום מחייתו האחרון בשטח 1,90 מ"ר בדירה משותפת עבר לידיהם של אזרבייג'נים שהגיעו העירה, ולושנקה עצמו נעלם. הניסיונות למצאו על ידי המשטרה עלו בתוהו.

היכן הוא כעת, חי או מת, אינני יודע. עקרונית הייתי בדעה וגם עכשיו אני חושב שכל אדם רשאי לעשות בחייו בהתאם לרצונו ולהשקפותיו האישיות. אבל בכל פעם בחושבי על לושנקה אני נזכר בהבל מהתורה וקרפדה חלקלקה, כבדה וקרה עוברת על ליבי.

{ייסורי מצפון כבדים הציקו כנראה לוולנטין – ריץ' לכל אורך חייו. בעשרות מאמריו שפורסמו באינטרנט, מופיע תמיד תצלומו של אחיו לושנקה.}

קטע ממכתבו של ז'ניה גרבר, נכדו של דניה (הפסנתרן),

מ- 18/09/08, הגיע באי-מייל מהעיר ולדימיר ברוסיה.

תורגם מרוסית.

בשנת 1992 או 1993 הביא אלינו אבא {אלכס, בנו של דניה} את ליושה רבינוביץ', (בנו הנכה של פאניה) כי אחיו הפקיר אותו. אבל ליושה, אחרי ששהה אצלנו שבוע, ביקש את אבי להחזירו למוסקבה. התפשט ממנו ריח רע, והאינטלקט שלו היה ברמת תלמיד בכיתה א'. אבא החזיר אותו "לאהובתו" שסחטה ממנו את כל שקיבל בתור נכה, ממנה ניסה אבי להגן עליו. כעבור שבוע אבא טלפן אליו למוסקבה, אך לא השיג אותו. בהרגישו משהו רע, אבא מיהר לשם. אבל נתקל באנשים זרים, שרשמית וחוקית היו לבעלי הדירה. אבא פנה למשטרה, קרא לכל בתי החולים ובתי הקברות. לאחדים מהם אפילו נסע לזיהוי. אבל, לשווא. ליושה נעלם. לאבא נגרם זעזוע. הוא מאשים את עצמו, אבל עוד יותר – את וולנטין, כי איך אפשר להזניח ולעזוב את אחיך, את דמך ובשרך.

אין לי נתונים על וולנטין, פרט לעובדה, שבזמנו היגר לקנדה. אומנם, לאבא יש שאלות רבות, היינו מאוד רוצים שוולנטין יסביר על סמך סיבות אובייקטיביות את מעשה ההזנחה של אחיו המסכן.

דיאדיה אליה – הדוד אלי

וולנטין איסאקוביץ רבינוביץ' – ריץ'

למרות דמיוני הגדול להוריי, הם עצמם היו סבורים שיותר מכל אני דומה לאחיה הצעיר של אמי, לאיליה מויסייביץ' פרלמן, לדיאדיה (דוד) אלי.

במשפחת מויסיי ומריה (משה ומלכה) פרלמן, בעיירה הביילורוסית וולוז'ין, הייתה אמי התינוקת השלישית ואילו אלי, המיזיניק, נולד אחריה, וכיוון שברוסייה לא היו לו קרובים אחרים, הייתה לו אמא שלנו לאם שנייה.

וכאשר ב-1919 אמא, מזכירת המועצה העירונית, נאלצה לברוח מוולוז'ין בגלל התקרבות הלגיונרים של פילסודסקי, אחיה בן ה-13 התחנן שתיקח גם אותו. אבל איך היא יכלה להיענות לתחנוניו, כשעצמה לא הייתה בטוחה, אם תצליח להגיע בחיים ליחידה כלשהי של הצבא האדום.

כשנרגעו סופות המלחמה, דוד אלי, בעזרת מבריחים, עבר את גבול פולין – בריה"מ, בסיוע אנשי הצ'קה {המשטרה הבולשביקית} גילה את דודתו ברוסייה הענקית ובעזרת ערבויותיהן של שתי ידידותיה – חברות המפלגה, לא אסרו אותו. דוד אלי נשאר חופשי, נכון, בלי רשות להתגורר באזור האירופי, השתקע בעיר אומסק, בסיביר. והתקבל למכון, ללימודי רפואה.

תוך כדי לימודים, ואחר כך, בעת עבודתו בסיביר, היה הדוד אלי מגיע בכל קיץ אלינו.

אהבתי אותו, לא פחות מאשר את אבי. הדוד אלי היה לי לאח גדול – גבוה, תמיר, בהיר שיער, כחול עיניים, תמיד שמח, אוהב לצחקק ולהשתובב. בזמן שאבא היה שר בקולו הנפלא אריות ורומנסות, היה הדוד אלי שר בצרידות מעושה איזה שיר של פרחחים:

שצ'ולדי, יולדי, ראזשצ'יקולדי.

ראזשצ'יקולדי, יולדי קולדי.

לאכול מוכן הייתי,

ולישון תמיד רציתי,

אך לעבוד – לעולם, לא!

ובגמר השיר, צחקק בצחוק חרישי. הייתה זאת, כמובן, הלצה. בדרך כלל, עסק בקריאת ספר רציני, מערימת הספרים שהביא איתו, או מאלו שאמא שאלה בספריית האוניברסיטה.

איתי, הוא שוחח בעת טיולי הערב שלנו. לפעמים היה מספר את שקרא בספרים, אך לעתים תכופות שיחקנו ב"אנשים גדולים". אחד מאיתנו שמר בלבו שם של אישיות ידועה והשני, בעזרת תשובות למקסימום של 10 שאלות, היה מצליח, או לא, לנחש את השם.

למשל: אני שומר בלב שם ודוד אלי שואל: "חי בזמננו?" אני: "לא." דוד אלי: "במאה התשע עשרה?" אני: "כן." דוד אלי: "גבר?" אני: "כן." דוד אלי: "אזרח רוסי?" אני: "לא." דוד אלי: "סופר?" אני: "לא." דוד אלי: "מלחין?" אני: "לא." דוד אלי: "מפקד צבאות?" אני: "כן." דוד אלי: "מת על אי הלנה הקדושה?" אני: "כן."

ברור שאילו הייתי שומר את השם של ברנדוט או דה טוללי במקום שמו של נפוליון, הוא לא היה מפצח את האגוז בשמונה שאלות, אבל ברנדוטים ודה טוללי לא עלו במחשבותיי בשנים המוקדמות של ילדותי.

אורחים מסיביר: בפעם האחרונה לפני מאסרו, כאשר לאדם שחדר בצורה בלתי לגלית לברית המועצות, להינצל מהמאסר, היה מעשה בלתי אפשרי, הגיע אלינו הדוד אלי עם אשתו ליזה ושתי בנותיו . דינה הייתה בת שש. את אירוצ'קה הצעירה יותר, היא היניקה עדיין.

הם לא באו מאומסק כי אם מאשחאבאד, המקום אליו עברו אחרי שדוד אלי עשה שתי דיסרטציות – אחת לעצמו, את השנייה עבור ליזה, כי באותו זמן יישומו של מבצע מעין זה היה מעל ליכולתה.

באומסק ידעו רבים שהדוד אלי הגיע מתי שהוא מחוץ לארץ באופן בלתי לגלי, והישארותו בעיר הייתה מסוכנת. אחרי הריגתו של קירוב גבר גל המאסרים וגם פשט לאסיה. דוד אלי העביר את משפחתו לכפר ליד מוסקבה – לפיחורקה, שם בילינו, בדרך כלל, את חופשות הקיץ. מדי יום הוא נסע מהכפר העירה לחפש עבודה.

הציעו לו עבודה במכון הרפואה הניסיונית, שהוקם בכספי האמריקנית לינה שטרן. גם היא נפלה, כמו רבים מידועני המערב, לתוך קוריו של עכביש הקרמל.

עם סיכום תנאי העבודה, השאיר הדוד אלי את משפחתו להשגחת הוריי, ובעצמו נסע ברכבת המהירה מוסקבה – אשחאבאד לקחת משם את נכסיו ולהביא לליזה מערכת רהיטים, עליה חלמה. אבל לא רק את המערכת אלא גם את דוד אלי בעצמו, ליזה לא זכתה לראות. למוסקבה הוא חזר לא מהר כל כך, ולא אלינו, אלא מלווה במשמר - ללוביאנקה, (בית הסוהר של נקוו"ד.)

באוגוסט 1937 עלתה הטמפרטורה בבירה לשלושים מעלות, ולמרות המחנק, הייתה ליזה, אחרי הנקת בתה בת החמישה חודשים, זורקת אותה לידי אמי ותופסת אחת החשמליות הראשונות העירה. הבעיות שצצו לפניה היו לדעתי בלתי ניתנות לפתרון: להציל את ילדותיה, לא להיכלא, למצוא עבודה, להשיג מקום לגור בו, להקל על תנאי מאסרו של בעלה ולקבל רישיון מגורים בעיר. כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך היה לראות אותה לפחות פעם אחת.

עסקת החילופים: תחרויות היופי התחילו רק כעבור כמחצית המאה, אבל לדעתם של תושבי אומסק משני המינים, נחשבה הקוזאקית, הסיבירית המקורית ייליזבייטה גורובה, בתו היחידה של נהג הקטר קורניי גורוב, כיפהפייה הראשונה בעיר.

לפי הרכילויות, ניסה להשתדך אליה, החבר אייחה בכבודו ועצמו, מזכיר המפלגה באזור המערבי של סיביר. והציל אותה רק ההפרש המופרז בגילים. אומנם, כאשר הדוד אלי הביא אותה אלינו בפעם הראשונה, בהיותה סטודנטית עדיין, לא הרשימה אותנו בחיצוניותה. רזונת חיוורת. בסיביר שרר אז הרעב, והם עם דוד אלי טאטאו בבית שלנו את כל המזונות שהצטברו במרוצת השנים.

במיוחד נחרט בזיכרוני, משום מה, מראה הריקון של מחבט ענקי מגריסים –אבא קיבל אותם כל חודש כתוספת למנה, בזכות היותו בעל משפחה. אבל הוא לא נגע בהם בגלל מחלת קיבה, ואילו אנחנו העדפנו תפוחי אדמה על גריסים.

באמצע שנות השלושים התחיל הרעב לסגת. אנשים נראו יפים יותר. ובבוא ליזה מאשחבד אי אפשר היה, בכלל, להוריד ממנה את העיניים. בגופה ובפניה דמתה לוונוס ממילוא, ובנוסף לכך הייתה בלונדינית נוצצת, ירוקת עיניים ומוזהבת בשיזוף של ארצות הדרום.

ומה שקורה לא כל כך בתכיפות אצל יפהפיות זוהרות – היא גם עשתה כול מלאכה יפה ובחן רב. התהלכה יפה, רצה, אכלה ושתתה יפה, דיברה יפה וכשצחקה – שיניה נראו כמרגליות.

כל זה הרשים ביותר את הנפגשים איתה. לא יצא מכלל זה גם איש ה-נ.ק.וו.ד. בליוביאנקה בן הארבעים, שטיפל בתיקו של "המרגל הפולני" איליה מויסייביץ' פרלמן.

ביקוריה התכופים של ליזה אצל החוקר של הדוד אלי הסתיימו בנישואים חוקיים. היא עברה לגור איתו יחד עם שתי בנותיה לבית שרכשה בחסכונותיה ובעזרה הכספית של הוריי. הם השתכנו בבית הקטן במאלחובקה בקרבת פיחורקה. ליזה הסתדרה לעבוד בבית החולים הכפרי.

האנקוודיסט שקיבל את אשתו של דוד אלי ואת בנותיו, כינה אותן "היהודוניות שלנו", אך לא העליב ולא הציק להן. התנאי היחידי שהוא העמיד כאשר הסדירו פורמאלית את נישואיהם היה הפסקת כל קשר עם בעלה לשעבר, עם אויב העם. - החיים - עניין איום, אבל אין דבר טוב ממנו.

ליזה קיבלה את התנאים, ומאותו רגע דרכיהם נפרדו לתמיד. כנגד לתנאיו של בעלה החדש, העמידה ליזה את התנאים שלה. וכתוצאה מכך "אויב העם" הדוד אלי, קיבל אומנם עשר שנים, אך מצא את עצמו בגולג - לא בעבודות הפרך הכלליות אלא במרפאה. ולא בתור סניטר, אלא בתפקיד של רופא.

ובנוסף לכך –היה לרופא לא במרפאת מחנה רגילה, אלא במרפאה מרכזית, בה הפציינטים לא היו אסירי המחנות, אלא אזרחים חופשיים ואנשי ההנהגה של האזור.

הרי גם למנהיגות היו כאבים ומחלות ראש, במיוחד בזמנים של סערות בפרסונל, כאשר את דז'רז'ינסקי, החליפו במיז'ינסקי, את מיז'ינסקי ביאגודה, את יאגודה בייז'וב, את ייז'וב בבריה, ויחד עם השרים הלכו מתחת לסכין מאות, ואולי אפילו אלפים של סגנים, מחליפים ודגיגי רקק זעירים יותר.

ולא ייתכן שכל הצ'קיסטים שנשארו בעולם הזה לא סבלו מדיכאונות, מחלות ראש, התמוטטויות, התקפי לב. והאזרח פרלמן שהואשם בריגול לטובת פולין שעמדה להיבלע על ידי שכנותיה, היה מומחה דווקא לאותן המחלות.

שנה וחצי לפני גמר המלחמה נשלחתי בתפקיד מלנינגרד למוסקבה וכשדפקתי בדלת ביתנו פתח לי אותה גבר לא צעיר, בו הכרתי את דודי אלי!

הזדקן, נהיה רזה אבל בחליפה מגוהצת עם עניבה ועם חיוכו התמידי. הסתבר שאומנם עד לסוף זמן המאסר עוד נשארו לו שנתיים, שחררו אותו מהכלא, התגורר לא במחנה, אלא בבית פרטי, והגיע למוסקבה בענייני עבודתו – הביא את ההנהלה הגבוהה של המחנות להתייעצות רפואית אצל מומחי הבירה. ועוד הסתבר שבביתו הפרטי הוא לא התגורר לבדו כי עם אשתו לולה.

לולה: לא כמו דוד אלי שהואשם, אומנם ללא מחשבה יתרה, במעבר בלתי חוקי של הגבול, עם אנשים שביניהם גם היו מרגלים, הרי לולה נאסרה כדין.

היא הייתה בת משפחה ידועה בבאקו ועוד לא הספיקה לסיים את התיכון, כאשר אחד מקרוביה, בן אחיה מדרגה שלישית, מפקד גבוה בצבא כבן 30, מונה ליועץ ראשי בשגרירות בטהרן. אבל התעוררה בעיה. אצל הקרוב נפטרה אשתו ובהתאם לתקנים: מעבר לגבול לא מועסקים גברים לא נשואים.

בקיצור, התלמידה של אתמול, מצאה את עצמה, אומנם לא הרחק מבאקו, אבל מחוץ למולדתה, בתור רעייתו של נציג בריה"מ במדינה זרה. לתפקיד מעין זה היא לא הוכנה כראוי.

כעבור זמן קצר שמה לב להיעדרויות תכופות של בעלה, בו הספיקה להתאהב בכל הלהט של נשמתה הדרומית הצעירה. לולה החליטה לתפוס את הבוגד על חם. והצליחה. הבחינה בו, עוצר את המכונית, פותח את הדלת ודמות נשית נכנסת אליה. הדלת נסגרת והמכונית נעלמה.

אחרי כשעתיים של בכי מר הלכה לולה והתלוננה במשטרה. השוטרים הבטיחו לה את כל הסיוע הדרוש ובקשו לא לספר לאיש על המקרה ובמיוחד לא לבעלה.

כך נכשלה הנציגות הסובייטית באירן. ובמרפאת המחנה ליד וורקוטה הופיעה סניטארית צעירונת בעלת עיניים שחורות ובורקות, בהן היא הביטה מסביב, ובמיוחד הסתכלה בהנהלתה הרפואית, כלומר בדוד אלי.

בהדרגה נוצרה קירבה ביניהם. וכאשר משפחתה הפעלתנית השיגה את שחרורה של לולה לפני המועד, היא סירבה לשוב לבאקו, התנדבה לעבוד כאזרחית חופשית במעבדה של מרפאת המחנה והודיעה לדוד אלי שאם תעזוב אי פעם את רפובליקת קומי, הרי זה יקרה אך ורק איתו יחד . לעמדה זאת הוא נכנע סופית.

הבנות מלוות את אביהן: בתחילת שנות השישים עזבו הרופא המוערך של רפובליקת קומי א.ס.ס.ר, אילייה מויסייביץ' פרלמן, אשתו אולגה ווסילייבנה ובתם בת השש מילוצ'קה את הצפון הקפוא, עברו לחמם את גופם ונשמתם בשמש הדרומית של קבארדה-באלקריה ורכשו בנאלצ'יק בירתה, בית לא גדול.

מתקבל על הדעת שאת נאלצ'יק ובכלל את קאברדה בחר הדוד אלי, לפי עצתה של אמא. העריכו אותה מאוד ברפובליקה הצפון קווקזית וכיבדו אותה בגלל הכנת הסגל המדעי המקומי לייצור מתכות נדירות (וולפרם ומוליבדן), להם הייתה המומחית הראשונה במדינה.

בנאלצ'יק מילוצ'קה הלכה לבית הספר, לולה הפכה לעקרת בית רצינית ודוד אלי החל לנהל מרפאה נאורו-לוגית, נתן הרצאות במכון הרפואי ומונה לנאורו-פאטולוג הראשי בעיר.

כעבור חמש עשרה שנים הוא יצא לפרישה, אך לא עזב את הרפואה. בחסכונותיו הפרטיים הקים מרפאה קטנה בהרים, בה ריפא במשך כמה שנים, ויותר נכון - השלים את הריפוי של מחלת פרקינסון לפי שיטה משלו.

מעת לעת צצו לו רעיונות חדשים – הוא ניסה ליישם אותם למעשה, פרסם בעיתונות רפואית, נסע למוסקבה עם דיווחים והרצה בכנסים. אבל בברית המועצות היו הרבה יותר רעיונות מאשר כסף ליישומם המעשי.

דרך אגב, אינני בטוח בטיבם של רעיונות דודי באותם הימים. פעם, כבר בשנות השבעים, לולה טלפנה ותוך בכי מסרה לי שאלי המציא מנוע הפועל מעצמו .perpetum mobile .

עם סיומה של התיכון, מילוצ'קה נסעה ללמוד באוניברסיטה של רוסטוב, האוניברסיטה, בה למדה בתחילת המאה אמא שלי.

ברוסטוב מילוצ'קה נישאה, הולידה בן, ואחרי גמר הפקולטה לביולוגיה היא נשארה שם לעבוד.

אחרי מותה של לולה, מילוצ'קה לקחה את דוד אלי אליה, כי אי אפשר היה להשאירו לבד. לעת זקנה, בדיוק כמו אצל אחותו הבכירה, החלה להתפתח סקלרוזה חריפה, שגרמה לאובדן מוחלט של הזיכרון. לדעתי, הוא היה מודע למחלה הגנטית הטמונה בגופו, ולכן גם עסק במחלת הפרקינסון.

שתי בנותיו הבכירות של דוד אלי, מאשתו הראשונה, מליזה היפהפייה, כך ולא זכו לראות את אביהם בחיים.

דינה הלכה בעקבות הוריה, היא סיימה מכון לרפואה ועבדה כאפידמולוג. אחרי שנוסדה במוסקבה אוניברסיטה הידידות הבינלאומית על שם לומומבה, רוב הסטודנטים באו אליה מארצות בהן האפידמיות קצרו מיליוני אנשים, הזמינו אותה לקתדרה לאפידמולוגיה באוניברסיטה זאת.

אירה לא הלכה בעקבות הוריה, שכנה בקרבה רוחו הסוערת של דידושקה מויסיי (סבא משה). היא הלכה לטיסה. הגיעה לרמה של טייסת הליקופטרים מצטיינת והצליחה לשבור שיאים בהטסת סוג זה של כלי טייס.

אחרי המלחמה, משפחתה של ליזה שבה למוסקבה מן האורל, לשם הם פונו בפרוץ המלחמה, הם התעכבו בהרים למספר שנים אחרי תום המלחמה והקשר בינינו הלך לאיבוד. רק בתחילת שנות השמונים מצאה דינה את שמי לפי רשימת העורכים של "כימיה והחיים" המודפסת על עטיפת הז'ורנל ואנו נפגשנו. בפניה וגופה דמתה דינה לאמה, אך בתנועותיה ובמימיקה – לדוד אלי.

סיפרתי לה כל שידעתי עליו, נתתי לה את הכתובת והטלפון של מילה. היא סיפרה לי על הישגיה של אחותה הצעירה ועל הישגיה של... אמה, ליזה: פרופסור, דוקטור, ניהלה קתדרה במכון השני לרפואה ובדיוק לפני הפגישה שלנו היא התחתנה בפעם הרביעית! וכעבור מספר חודשים, דינה טלפנה מחדש והודיעה שטסה לרוסטוב לאחותה מילה – להלוויה של אביה. עד כמה זה מוזר, אבל קורה שהחיים מפרידים ואילו המוות מאחד.

שצ'ולדי- יולדי- ראזשצ'קולדי. – כפי ששר לי כשהיה צעיר, וכבר לפי זה ניתן היה להרגיש את שמחתו של הדוד אלי, אשר היה לי תחליף מעולה לאח בכור.

שצ'ולדי- יולדי- ראזשצ'קולדי- ראזשצ'קולדי- יולדי - קולדי.

זמן קצר אחרי גמר המלחמה הופיע יהודי במעבדה בפריס, בה עבדה זינה, אחותה של אטיה, (אמו של סבא משה המתרגם). זינה פנתה אליו באידיש ליטאית, הוא ענה ושאל מניין היא. – מוולוז'ין- ענתה. – כשהייתי בגולג, אמר האיש, - הציל את חיי דוקטור אליע פרלמן, יהודי מוולוז'ין...

העולם ת

Uncle Elya

Хотя во многих отношениях я сильно похож на своих родителей , сами они считали, что больше всего я напоминаю маминого младшего брата Илью Моисеевича Перельмана, дядю Элю. While in many respects, I am very similar to their parents, they believed that most, I recall Maminov younger brother, Ilya Moiseevicha Perelman, uncle Elyu.

В семье Моисея и Марии Перельман из белорусского местечка Воложин моя мать была предпоследним ребенком, а дядя Эля последним, поэтому она была для него как бы второй мамой. The family of Moses and Mary Perelman of the Belarusian place Volozhin, my mother was the penultimate child, and uncle Elya last, so it was for him like a second mother.

И когда в 1919 году ей, секретарю местечкового Совета, пришлось бежать из Воложина ввиду приближения легионеров Пилсудского , тринадцатилетний братишка умолял ее взять его с собой. And when in 1919 it mestechkovogo Council Secretary, had to flee Volozhina given the impending legionnaires Piłsudski, thirteen brother begged her to take him with them. Но как могла она сделать это, если сама не знала, удастся ли ей живой добраться до какой-нибудь красноармейской части? But how could she do it if does not know whether it alive to get to some of the Red Army?

Когда военные бури улеглись, дядя Эля с помощью контрабандистов сумел переправиться через польско-советскую границу, с помощью чекистов отыскать в огромной России свою сестру, с помощью двух ее подруг – членов партии, поручившихся за него перед властями, остаться на воле. When the military storms settled, uncle Elya using smugglers managed to cross the Polish-Soviet border, with the help of chekistov find a great Russia his sister, using her two friends - party members, instructing him to the authorities, remain in the wild. Правда, оставаться в Европейской части страны ему не разрешили, и он уехал в Сибирь, в город Омск . В Омске дядя Эля поступил учиться в медицинский институт. However, to remain in the European part of the country he was not allowed, and he went to Siberia, the city of Omsk. Omsk uncle Elya did learn in medical school.

Учась, а затем и работая в Сибири, он каждое лето приезжал к нам Uchas and then working in Siberia, every summer he came to us

Я любил его, пожалуй, не меньше, чем родного своего отца . I loved him, perhaps as much as the mother of his father. Дядя Эля был мне как бы старшим братом – высокий, стройный, светловолосый, голубоглазый, никогда не унывавший парень, любивший похохотать и подурачиться. Uncle Elya I was like older brother - tall, slender, white-headed, blue-eyed, never be depressed guy, lyubivshy pohohotat and podurachitsya. В то время, как папа своим роскошным оперным тенором чаще всего заводил «Утро туманное, утро седое» или «Средь шумного бала случайно», дядя Эля обычно с нарочитой хрипотцой напевал что-нибудь босяцкое, например: While the pope to their luxurious opera tenor often bringing «a misty morning, morning sedoe» or «Among the noisy ball accidentally», uncle Elya usually deliberately hripottsoy croon anything bosyatskoe, for example:

Щёлды, ёлды, расщеколды, Scheldy, eldy, rasschekoldy,
расщелды, елды, колды, rasscheldy, eldy, Kolda,
все бы ел бы, все бы спал бы, everything would be eaten, all would be sleeping,
не работал никогды! did not work ever!

И пропев, рассыпался негромким смешком. And propene, rolled into the soft Smeshko. Но это, конечно, так, в шутку. But this, of course, so as a joke. А вообще-то, он почти все время читал какую-нибудь серьезную книгу, из числа привезенных с собой, или принесенных мамой из университетской библиотеки, или купленной у московских букинистов. A Actually, it almost all the time, read some great books, among brought with them or brought his mother from a university library, or bought from second-hand bookseller in Moscow.

Со мной дядя Эля разговаривал обычно во время долгих вечерних прогулок. Иногда пересказывал что-нибудь почерпнутое из книг, но чаще всего мы играли с ним в «Великих людей». For my uncle Elya talking normally during the long evening walks. Sometimes rehearse anything gleaned from books, but mostly we played with him in the «Great people». Один из нас загадывал какую-нибудь известную личность, а другой отгадывал (или не отгадывал) загаданного человека с помощью десяти наводящих вопросов. One of us zagadyval some well-known personalities, and another guess (or not guess) the hidden word of human beings through the ten leading question.

Например. For example. Загадываю я. Zagadyvayu me. Дядя Эля спрашивает: «Современник?» Я отвечаю: «Нет». Uncle Elya asked: «Contemporary?» I answered: «No». Дядя Эля: «Девятнадцатый век?» Я: «Да». Uncle Elya: «Nineteenth Century?» I: «Yes». Дядя Эля: «Мужчина?» Я: «Да». Uncle Elya: «Man?» I: «Yes». Дядя Эля: «Соотечественник?» Я: «Нет». Uncle Elya: «compatriot?» I: «No». Дядя Эля: «Писатель?» Я: «Нет». Uncle Elya: «writer?» I: «No». Дядя Эля: «Композитор?» Я: «Нет». Uncle Elya: «Music?» I: «No». Дядя Эля: «Полководец?» Я: «Да». Дядя Эля: «Кончил свои дни на Святой Елене?» Я: «Да». Uncle Elya: «Polkovodets?» I: «Yes».'s Uncle Elya: «finished his days in St. Helena?» I: «Yes».

Конечно, если бы я загадал не Наполеона, а скажем, Бернадота или Барклая де Толли, дяде Эле так просто, за восемь вопросов, расколоть орешек не удалось бы. Of course, if I do not think of Napoleon, and say, Bernadotte and Barclay de Tolly, uncle Ele so simple, eight issues, cracked nut to crack would not have been. Но до бернадотов и барклаев в мои детские годы я додумывался не часто. But Bernadotte and Barclay in my childhood I dodumyvalsya not often.

2 2

Последний раз, до ареста, спасти от которого человека, нелегально перешедшего границу, в конце концов не смогли никакие поручительства, дядя Эля приехал к нам на лето вместе со своей женой Лизой и двумя дочками. Last time, before his arrest, from which to save human illegally crossed the border, in the end were unable to no bail, Elya uncle came to us for the summer with his wife Lisa and two daughters. Старшей, Дине было шесть лет. Elder, Dine was six years old. Младшую, Ирочку Лиза еще кормила грудью. Jr., Irochku Lisa still nursing.

Приехали они не из Омска, а из Ашхабада, куда перебрались после того, как дядя Эля сделал две кандидатские диссертации – одну для себя, другую для Лизы: самой ей тогда это было еще не под силу. They do not come from Omsk, and from Ashgabat, which moved after the uncle Elya made two Ph.D. dissertation - one for himself, one for Lisa: the time that it was still not under force.

В Омске многие знали, что дядя Эля когда-то нелегально перешел границу, и оставаться в этом городе было опасно – после убийства Кирова аресты стали приобретать все более массовый характер. In Omsk, many knew that Uncle Elya once illegally crossed the border and stay in the city was dangerous - after the assassination of Kirov arrests have become increasingly widespread. Теперь их волна докатилась до Средней Азии, и дядя Эля перевез всех своих в подмосковную деревню (см. ПЕХОРКА), в которой наша семья обычно отдыхала летом. Now they wave dokatilas to Central Asia, and uncle Elya moved all in their village near Moscow (see PEHORKA), in which our family usually vacation in summer. Из деревни он каждый день мотался в Москву договариваться о работе. From the village it every day dangle in Moscow agree on.

Кандидатов медицинских, да и всех прочих наук, было в ту пору раз-два и обчелся. Candidate health, and all other sciences, at that time was just two-and obchelsya. И довольно быстро дяде Эле предложили хорошую работу – в гремевшем тогда ВИЭМЕ, Всесоюзном Институте Экспериментальной Медицины, созданном и оборудованном на свои кровные знаменитой американкой Линой Штерн , попавшейся, как и некоторые другие западные светила, в сети Кремлевского паука. And rather quickly uncle Ele offered a good job - in gremevshem then VIEME, All-Union Institute of Experimental Medicine, set up and equipped for their blood famous American Linoy Stern, Popa, as well as some other Western world, the network Kremlin spider.

Впоследствии ВИЭМ был ликвидирован, его создательница посажена, а в построенном ею здании разместился Институт Атомной Энергии академика Курчатова . Subsequently VIEM has been eliminated, it sozdatelnitsa planted, and built the building occupied by the Institute of Atomic Energy Academician Kurchatov. Но это так, к слову. But so, by the way.

Договорившись о работе, дядя Эля оставил свое семейство на попечении моих родителей, а сам сел на скорый поезд Москва – Ашхабад и отправился за оставленным в столице солнечной Туркмении имуществом – незадолго перед отъездом оттуда Лизе удалось осуществить свою заветную мечту, приобрести мебельный гарнитур. Agreement for work, Uncle Elya left his family in the care of my parents, and he sat on the fast train Moscow - Ashgabat and went over the left in the capital of Turkmenistan solar property - shortly before his departure from Liza able to implement its cherished dream to acquire suite of furniture.

Но ни этого гарнитура, ни самого дяди Эли, Лиза никогда больше не увидела. But neither of the headset, nor the most uncle Eli, Lisa never saw. В Москву он прибыл не так скоро, как предполагалось, притом под конвоем, и не к нам, а прямиком на Лубянку . In Moscow he had not arrived as soon as expected, even under escort, and not to us, and straight to the Lubyanka.

В августе 1937 года в столице и ее окрестностях стояла тридцатиградусная жара, но, несмотря на эту жару, Лиза, покормив пя